דילוג לתוכן הראשי

מסע החיים היוגי: ילדות, בגרות וזקנה

הדהרמה היוגית מכוונת, בין השאר, לחתירה מסודרת, עקבית ומתמשכת להשגת שיחרור - כפעולה על רצף ציר הזמן של החיים מילדות עד זקנה

היוגה המסורתית הייתה חלק ממסורת היער בהודו הקדומה, שבמרכזה ניתוץ הסדר החברתי המקובל, פרישות, עזיבת העולם על חובותיו הארציים, נטישת המשפחה והזהות הנורמטיבית – ויציאה להתבודדות ביערות ובמערות מתוך ערגה לשיפור אישי, עידון וניקוי האישיות מהפרעות היומיום, הסרת החסמים החומריים המונעים קשר ישיר עם המהות הרוחנית והשגת שחרור וחופש נצחיים.

לצידם של הפרושים, התקיימה לאורך השנים פרקטיקה הפוכה של אנשי המשפחה, בעלי הבתים. שתי התפיסות התקיימו זו לצד זו, כשהתפתחות טבעית קרבה ביניהן ואפשרה את קיומן המקביל זו לצד זו. 
בעלי הבתים סברו שדווקא החיים במסגרת משפחתית הכוללים את הצורך להתפרנס, לתפקד, לשרוד ולדאוג לאחרים הינה התרגול הרוחני המשמעותי והקשה ביותר ולפיכך גם המסייע ביותר מבחינת התפתחותו של האדם.

סוגיית השחרור ממעגל החיים והמוות, עמדה כמעט מאז ומתמיד בראש סדר העדיפויות הדתי-רוחני של הפרט בתת-היבשת ההודית  ונחשבת למוטיבציה הנעלה ביותר, חשובה יותר מכל שאר המשימות הדומיננטיות בחיים: מחויבות-דרך אישית, פרנסה וחיי רגש וסיפוק (1).
החיים האידיאליים הוצגו באופן מבני ומאורגן ובסדר ידוע מראש (2) והותאמו מתוך מחשבה, שיקול דעת וניסיון מעמיק, ומהנחה שלכל עת בחיים ישנו התפקיד הנכון והמתאים לה ביותר.
המבנה, המבוסס על קובץ חוקי מנו, שקובצו בין המאה השלישית לפנה"ס למאה הראשונה לספירה,  הינו חלק מהסדר החברתי השמרני אשר לפי התפיסה תרבותית ההודית שמירה עליו תבטיח לא רק את הצלחתו התפקודית המקסימאלית של הפרט, אלא גם את קיומה התקין של החברה.

 תקופה הילדות והנערות נתפסת כתקופת הלימוד והחניכה. הצעיר עוסק ברכישת מיומנויות ארציות ורוחניות כאחד, שיעזרו לו בהמשך לקיים את חייו, לפרנס את משפחתו ולמלא אחר מחויבויותיו החברתיים. הלמידה התקיימה פעמים רבות בגורוקולים, בבתיהם של המורים שבהם שהו הילדים ועסקו בלימוד, בעזרה למורה ובמטלות נוספות.

 החל מגיל 25 לערך פונה הילד אל מסלול הקמת המשפחה, הנחשב כקשה ביותר. בתקופה זו נאלץ האיש לשלב בין מכלול חובותיו ובראשן הצורך לפרנס את משפחתו, לדאוג לילדיו ובמקביל גם להוריו ולשאר המבוגרים בסביבתו. זהו השלב המחייב ביותר, אולם גם הוא הכנה הדרושה להמשך הדרך. חיי המשפחה מאתגרים במיוחד, בתקופה זו לומד האדם להעניק לאחרים בלא שניתנת לו בחזרה כל תמורה הנראית לעין, להפחית ציפיות מאחרים, שחיים את חייהם בדרך הנכונה  להם, לקבל כל אדם כפי שהוא, על שיגעונותיו וייחודיותו, לוותר על עקרונותיו ועמדותיו ולהתאים עצמו בגמישות למציאות המשתנה ולצרכיהם של אחרים.
תקופה זו  היא כשלעצמה, לפי היוגים הקלאסיים, תרגול עוצמתי, אשר לצד הידע המועבר אז לאדם אודות העולם, מקדם את מי שיכול לו בדרך הרוחנית.

 בגיל 45-50 לערך מתחיל שלב ההרפיה ההדרגתית מהמחויבות המשפחתית והמקצועית, תוך שמירה על המסגרת הזוגית והפניית האחריות לילדים (או לדור הצעיר כשמדובר בבעלי תפקידים בעבודה). האדם מפנה זמן להכשרתם של אחרים כך שיוכלו למלא את בתפקידים והחובות אותן מילא הוא עד עתה. בכך מכין האדם את הקרקע למימושו העצמי במסגרת תקופת חייו האחרונה המתרחשת החל מגיל 65 לערך.

 בשלב זה, שהוא הרבעון האחרון של החיים, פורש האדם לחלוטין מקיום תפקידיו הארציים. בעת זו הוא משתדל להקדיש את כל עיתותיו ללימוד רוחני, שהיא מחויבותו החשובה בערוב ימיו. יש הפונים לחיי נוודות, ללא אחיזה במקום מסוים וזזים מדי זמן ממקום למקום, תלויים לחלוטין במזון ובמעון הניתן להם ע"י אחרים. יש שנטישתם אינה בהכרח פיסית, כי אם מנטאלית. הפורש ממשיך לחיות בביתו, אך שוב אינו מעורב במתרחש ואינו חלק ממעגל העשייה והמחויבויות, אלא מקדיש עצמו לחלוטין לתרגולו האישי.
 הנורמות המקובלות בעולם המודרני, כמו גם השאיפות והרצונות של מרביתנו שונות לחלוטין מאלו המתוארות כאן. גיל הפרישה נחשב כגיל בו יש להספיק עוד ועוד מבחינה חוויתית וחושית, כל עוד קיים בנו הכוח ובמידה והאמצעים הכספיים שצברנו מספיקים לנו לשם כך. תקופת הזקנה, שבמהלכה חווה אדם התבלות וכליה, נחשבת כשלב בלתי רצוי, שיש לברוח ממנו ולא כשלב טבעי, הכרחי ושוקק התפתחות אישית (המתרחשת למרות ואף על רקע פגעי הזמן וההשתנות הבלתי נמנעת).
לפי תפיסה זו, הענקת ויצירת משמעות רוחנית לתהליכים פסיכו-פיזיולוגיים המתרחשים בנו היא מקור לתחושה חיובית של סיפוק, מימוש והגשמה המקלים על כל אדם לעבור את מסע חייו על כל תחנותיו.


(1) החתירה למוקשה הפכה לדומיננטית החל משנת 700 לפנה"ס, עם תחילתם של גלים ספקניים שביקשו לחשוב מחדש אודות תכליתו של האדם בעולם.
(2) הסינתזה הברהמינית התרחשה בשנת 0 לספירה לערך. במסגרתה אומץ ושולב אידיאל הפרישות אל תוך הנורמה ההינדואית. ביטוי לכך ניתן במנוסמרטי, ספר ההלכות והחוקים לקיום חיי השגרה .

תגובות

פוסטים פופולריים

שילוב יוגה בכיתה מקדמת

שילוב יוגה בכיתה מקדמת מאת בלינדה בן אטר-קוטלר דו"ח תצפית -  שילוב טכניקה יוגית בכיתה רקע : אני עובדת בכיתה מקדמת לתלמידים עם בעיות מורכבות, החל מבעיות תקשורת, ליקויי למידה ומוגבלויות פיזיות (קשיים /פיזיים מוטוריים משמעותיים) ; ובעיקר בולטות בעיות קשב ובעיות התנהגות והפרעות נפשיות. זאת על אף שאפיונים אילו אינם כלולים בהגדרת הכיתה, שכן על פי משרד החינוך הגדרת הכיתה הינה: " ליקויי למידה" – וכל שאר הבעיות על פי המשרד "משניות"  (לא מעניינות/לא רלוונטיות).... הכיתה מונה 13 תלמדים. 4 בנות ו 9 בנים. מכיתות א' ב'. כיתה מקדמת יחידה בבית הספר כשיש עוד 15 כיתות "רגילות". הרקע לכיתה משמעותי בהקשר לשיקול הכנסת תרגול יוגה לכיתתי, בהתחשב בבעיות המגוונות של התלמידים. למרות הדילמה עלי להדגיש שסומכת על עצמי (כאדם שנחשבת "פריקית שליטה") ולא חוששת כלל שהתלמידים יצאו מאיפוס או לחלופין שתרגול יוגה יכול להשפיע לרעה. להיפך, פתוחה לניסיונות ושילוב טכניקות ושיטות מגוונות. הקדמה : כל בוקר בכיתתי אני דוגלת בפתיח וסטינג קבוע

חינוך לפיתוח מודעות ורגישות למצוקתם של אחרים באמצעות הטמעת הערכים ההומניסטיים של היוגה

אנו מזדעזעים למשמע עוולות המתרחשות רחוק מאתנו, אבל עוולות המתקיימות מתחת לאף כמו אינן מעוררות דבר. יש לנו יכולת מופלאה להפוך ל"לא אישי" את הקשה הקרוב ובכך כאילו להעלימו. נאמנים לתרבות הריאליטי וההקצנה הפסיכולוגית, אנחנו מזועזעים מאירוע גדול שקרה, ממשהו חזק, שיש בו שפע של דם, צבע ודמעות, אבל את העוולות היומיומיות המתרחשות אצלנו קרוב איננו מזכים אפילו במבט קצר. הצורך לכבס ולנקות את המצפון שחש במצוקה מובילנו שוב ושוב לפעולות מוחצנות ומיוחצנות של עזרה ונתינה אבל הללו אינן כרוכות בוויתור משמעותי ובשל כך גם השפעתן מינורית וחיוורת. רבים מכורים לתנועה, נעים ממנעד רגשי גבוה למנעד רגשי גבוה יותר וכל מה שקורה בעצימות נמוכה יותר כמו לא נוגע. הסירוב להבין שמשהו לקוי מאד קיים באורח חיים שהשגיות, תועלתנות, חומרנות וציניות שורה בו, לוקח אותנו למחוזות רחוקים ובלבד שנפנה מעצמנו את הצורך להסתכל קרוב ולהתמודד. למעשה, איננו סבורים שיש קשר בין הדברים, בין הערכים הבולטים המנחים אותנו לבין אלימות, סבל, חולי, עוני ובושה. נראה שזו גזרת גורל, אבל היכולת לשנות ולהשפיע היא גדולה יותר ממה

איך עושים יוגה כדי לשפר את איכות החיים ואת מצב הבריאות? יוגה היא ממש לא עוד סוג של פעילות גופנית כי אם גישה הוליסטית ופילוסופיה יישומית

היוגה המודרנית משתמשת בגוף כאמצעי ומציעה לתלמידים לגשת ולהתמודד על המזרון, ללמוד ולתרגל סדרה של תנועות גופניות המשלבות בדרך כלל גם נשימה, הרפיה וניקוי. ההנחה היא שביצוע נשנה של הטכניקות הגופניות יחולל שינוי שיהפוך את הגוף לנשגב יותר ולפיכך קרוב יותר אל המהות. אולם, ביוגה סוטרות של פטאנג'לי, שהוא מבחינות רבות אגד של טכניקות ושיטות להשגת מצב של יוגה, הדגש הוא דווקא על אימון פנימי והשימוש שעושים בטקסט זה מורי יוגה הממוקדים בעבודה עם הגוף הוא שימוש השלכתי וכמעט ספרותי אותו קל יחסית לעשות מעצם טבען המתומצת והרב משמעי של הסוטרות. אימון פסיכו מנטאלי והתנהגותי, בחירה מאומצת במתווה לשינוי עצמי, הוא סוג מקביל, משלים או אחר של אימון אותו ניתן לבצע  ובמסגרתו מוצעות טכניקות רבות ומגוונות להשפעה על האישיות. הסטודיו בו מתבצע אימון זה אינו חלל מעוצב ומאורגן כי אם מרחב החיים הרגילים והשגרתיים, המעבדה המושלמת ללימוד, שיפור, התקדמות והצלחה. מבין הטכניקות היוגיות לאימון פסיכו-מנטאלי: החלטה ובחירה לפתח גישה יוגית לחיים בסיוע מאמץ מתמשך, ממוקד ויציב.    יסודות מרכזיים של הגישה ה

יוגה נגד חומרנות

האם נאפשר לחומרנות להשתלט עלינו לחלוטין? מאת ד"ר ג'איידבה יוגנדרה כסף מניע את העולם או כפי שמצוין בסנסקריט:  Sarve Gunah Kancam Asrayante , כל הדברים הטובים טמונים בזהב. זהו מטריאליזם צרוף ואנחנו כולנו תוצריו. אלה המכחישים כסף הם אלו שזקוקים לו יותר מכל כדי לדבר נגדו – ומספיק להתבונן על חיי הפאר וההדר של רבים מאנשי הדת והרוח. אנו קשורים אל העולם הזה של רושם, תדמית ואופורטוניזם ומתרחקים מהחוט הדק המבדיל בין דתיות, רוחניות לחומרנות. להיות מחויבים למציאות ולחיים תוך מודעות ורגישות, זה לא נושא מרתק ומעניין במיוחד. בעוד שזה קשה מאוד לוותר על עושר וממון וכל מה שהללו מביאים, אנו יכולים לכל הפחות להתנסות בהפחתת הצרכים בכמה תחומים , צעד שיסייע לנו בהמשך להקטין את ההשתלטות החומרית עלינו. למשל: לוותר מדי פעם (אך באופן קבוע) על מעט מהתענוגות החומריות להן אנו רגילים,  לא לדבר למשך שעה פעם בשבוע או לא לאכול משהו מאד טעים מדי פעם או לא לכעוס למשך יותר מחמש דקות או לא לרכוש חפצים שאין לנו צורך בהם או לנסות ולבצע פעולות שבהן התוצר האינטרסנטי שלנו הוא המופחת ביותר.