מסע החיים היוגי: ילדות, בגרות וזקנה

הדהרמה היוגית מכוונת, בין השאר, לחתירה מסודרת, עקבית ומתמשכת להשגת שיחרור - כפעולה על רצף ציר הזמן של החיים מילדות עד זקנה

היוגה המסורתית הייתה חלק ממסורת היער בהודו הקדומה, שבמרכזה ניתוץ הסדר החברתי המקובל, פרישות, עזיבת העולם על חובותיו הארציים, נטישת המשפחה והזהות הנורמטיבית – ויציאה להתבודדות ביערות ובמערות מתוך ערגה לשיפור אישי, עידון וניקוי האישיות מהפרעות היומיום, הסרת החסמים החומריים המונעים קשר ישיר עם המהות הרוחנית והשגת שחרור וחופש נצחיים.

לצידם של הפרושים, התקיימה לאורך השנים פרקטיקה הפוכה של אנשי המשפחה, בעלי הבתים. שתי התפיסות התקיימו זו לצד זו, כשהתפתחות טבעית קרבה ביניהן ואפשרה את קיומן המקביל זו לצד זו. 

בעלי הבתים סברו שדווקא החיים במסגרת משפחתית הכוללים את הצורך להתפרנס, לתפקד, לשרוד ולדאוג לאחרים הינה התרגול הרוחני המשמעותי והקשה ביותר ולפיכך גם המסייע ביותר מבחינת התפתחותו של האדם.

סוגיית השחרור ממעגל החיים והמוות, עמדה כמעט מאז ומתמיד בראש סדר העדיפויות הדתי-רוחני של הפרט בתת-היבשת ההודית  ונחשבת למוטיבציה הנעלה ביותר, חשובה יותר מכל שאר המשימות הדומיננטיות בחיים: מחויבות-דרך אישית, פרנסה וחיי רגש וסיפוק (1).

החיים האידיאליים הוצגו באופן מבני ומאורגן ובסדר ידוע מראש (2) והותאמו מתוך מחשבה, שיקול דעת וניסיון מעמיק, ומהנחה שלכל עת בחיים ישנו התפקיד הנכון והמתאים לה ביותר.

המבנה, המבוסס על קובץ חוקי מנו, שקובצו בין המאה השלישית לפנה"ס למאה הראשונה לספירה,  הינו חלק מהסדר החברתי השמרני אשר לפי התפיסה תרבותית ההודית שמירה עליו תבטיח לא רק את הצלחתו התפקודית המקסימאלית של הפרט, אלא גם את קיומה התקין של החברה.

 תקופה הילדות והנערות נתפסת כתקופת הלימוד והחניכה. הצעיר עוסק ברכישת מיומנויות ארציות ורוחניות כאחד, שיעזרו לו בהמשך לקיים את חייו, לפרנס את משפחתו ולמלא אחר מחויבויותיו החברתיים. הלמידה התקיימה פעמים רבות בגורוקולים, בבתיהם של המורים שבהם שהו הילדים ועסקו בלימוד, בעזרה למורה ובמטלות נוספות.

 החל מגיל 25 לערך פונה הילד אל מסלול הקמת המשפחה, הנחשב כקשה ביותר. בתקופה זו נאלץ האיש לשלב בין מכלול חובותיו ובראשן הצורך לפרנס את משפחתו, לדאוג לילדיו ובמקביל גם להוריו ולשאר המבוגרים בסביבתו. זהו השלב המחייב ביותר, אולם גם הוא הכנה הדרושה להמשך הדרך. חיי המשפחה מאתגרים במיוחד, בתקופה זו לומד האדם להעניק לאחרים בלא שניתנת לו בחזרה כל תמורה הנראית לעין, להפחית ציפיות מאחרים, שחיים את חייהם בדרך הנכונה  להם, לקבל כל אדם כפי שהוא, על שיגעונותיו וייחודיותו, לוותר על עקרונותיו ועמדותיו ולהתאים עצמו בגמישות למציאות המשתנה ולצרכיהם של אחרים.

תקופה זו  היא כשלעצמה, לפי היוגים הקלאסיים, תרגול עוצמתי, אשר לצד הידע המועבר אז לאדם אודות העולם, מקדם את מי שיכול לו בדרך הרוחנית.

 בגיל 45-50 לערך מתחיל שלב ההרפיה ההדרגתית מהמחויבות המשפחתית והמקצועית, תוך שמירה על המסגרת הזוגית והפניית האחריות לילדים (או לדור הצעיר כשמדובר בבעלי תפקידים בעבודה). האדם מפנה זמן להכשרתם של אחרים כך שיוכלו למלא את בתפקידים והחובות אותן מילא הוא עד עתה. בכך מכין האדם את הקרקע למימושו העצמי במסגרת תקופת חייו האחרונה המתרחשת החל מגיל 65 לערך.

 בשלב זה, שהוא הרבעון האחרון של החיים, פורש האדם לחלוטין מקיום תפקידיו הארציים. בעת זו הוא משתדל להקדיש את כל עיתותיו ללימוד רוחני, שהיא מחויבותו החשובה בערוב ימיו. יש הפונים לחיי נוודות, ללא אחיזה במקום מסוים וזזים מדי זמן ממקום למקום, תלויים לחלוטין במזון ובמעון הניתן להם ע"י אחרים. יש שנטישתם אינה בהכרח פיסית, כי אם מנטאלית. הפורש ממשיך לחיות בביתו, אך שוב אינו מעורב במתרחש ואינו חלק ממעגל העשייה והמחויבויות, אלא מקדיש עצמו לחלוטין לתרגולו האישי.

 הנורמות המקובלות בעולם המודרני, כמו גם השאיפות והרצונות של מרביתנו שונות לחלוטין מאלו המתוארות כאן. גיל הפרישה נחשב כגיל בו יש להספיק עוד ועוד מבחינה חוויתית וחושית, כל עוד קיים בנו הכוח ובמידה והאמצעים הכספיים שצברנו מספיקים לנו לשם כך. תקופת הזקנה, שבמהלכה חווה אדם התבלות וכליה, נחשבת כשלב בלתי רצוי, שיש לברוח ממנו ולא כשלב טבעי, הכרחי ושוקק התפתחות אישית (המתרחשת למרות ואף על רקע פגעי הזמן וההשתנות הבלתי נמנעת).

לפי תפיסה זו, הענקת ויצירת משמעות רוחנית לתהליכים פסיכו-פיזיולוגיים המתרחשים בנו היא מקור לתחושה חיובית של סיפוק, מימוש והגשמה המקלים על כל אדם לעבור את מסע חייו על כל תחנותיו.

(1) החתירה למוקשה הפכה לדומיננטית החל משנת 700 לפנה"ס, עם תחילתם של גלים ספקניים שביקשו לחשוב מחדש אודות תכליתו של האדם בעולם.

(2) הסינתזה הברהמינית התרחשה בשנת 0 לספירה לערך. במסגרתה אומץ ושולב אידיאל הפרישות אל תוך הנורמה ההינדואית. ביטוי לכך ניתן במנוסמרטי, ספר ההלכות והחוקים לקיום חיי השגרה .