(מתוך הספר "בין הנשימות - אפשרות של יוגה" מאת טל רביד בהוצאת מדף ליוגה חיפה יולי 2014)
היוגה מפנימה את הביטויים החיצוניים של הדת -
טקסים, תפילות, חגים ואירועים ומנסה למקד את המתרגל בטיפוחו של קשר
פנימי עם הנשגבות.
לפי היוגה "אלוהים" הינו טכניקה אפשרית, המיועדת עבור מי שיכול, רוצה
ומסוגל להאמין. ואכן לרובנו קשה עם כך, במיוחד אם גדלנו בעולם חילוני.
אולם ייתכן כי ויתור מראש על אמונה והתמסרות, כגישות המסייעות להרגיע
את האישיות, היא בחירה המפחיתה את פוטנציאל ההקלה של היוגה, כמו גם
מבטלת את אחת הרפואות היעילות שיש לעולם להציע.
אמונה כשחרור והרפיה לאחר מאמץ ומיצוי היכולת:
עשיתי את חלקי ועכשיו בסדר, אפשר לשבת, לנשום ולהירגע.
הכול פתוח, ממשיך לנסות ולהשפיע אך יודע היכן אני מוגבל ומודע לכך
שלא ברור אם אצליח -
מה גם שמושג ההצלחה עשוי להשתנות ולהתגבש מחדש.
יכול להיות שמשהו אחר יקרה? ייתכן שהדברים איכשהו יסתדרו ויתארגנו
ואוכל להסתדר עם מה שיתהווה ויקרה.
היכולת לפתח ולקיים בתוכנו מצב נפשי של התמסרות כמו גם קבלה של כל
מה שאיננו יכולים להבין, להצדיק או להסביר היא אימון חשוב בהשגת רוגע
ובטחון.
התמסרות כלפי מי שמייצג עבורנו את העולם: הטבע, ילד, מורה, רופא,
בן זוג, קבוצה, קהילה, הורה, חבר, הוגה דעות, אני עצמי - אמונה ביכולתי;
יש שיכנו את כל הללו "אלוהים", שלא אחת נחוץ על מנת להקל ולהוריד
מעט את הכובד המונח על כתפיו של מי שסבור שהכול נעשה בדברו שלו.
גם אם אלוהים נתפס בעינינו כמושג נטול ערך ממשי, הרי שהיוגים מציעים
שנסתייע בו כמייצג פנימי של השלמה והרפיה כמו גם של כל מה שאינו
בשליטתנו.
תגובות