דילוג לתוכן הראשי

התבוננות יוגית על תרבות המיצ"בים במערכת החינוך


מאת: חני ישראל ויפעת ויינשטיין
(המאמר נכתב במסגרת תוכנית ההדרכה לעובדי ההוראה: הגישה היוגית בשירות הלמידה  המשמעותית, המתקיימת במרכז לפיתוח סגלי הוראה, משרד החינוך)

הקדמה
בעבודה בחרנו להתייחס לתרבות המיצ"בים במערכת החינוך. נתייחס לכך כתופעה המוכרת במסגרות רבות, אך כמובן שנתמקד בניסיוננו האישי ובידע שצברנו לגבי התנהלות המערכת בנושא זה למול התחושות המורכבות שהיא מעוררת.
בשנים האחרונות נהוגה במערכת החינוך תרבות הערכה ארצית המופעלת ע"י ראמ"ה (גוף מוביל ומנחה של מערכת החינוך בתחומי המדידה וההערכה). אחד מכלי המדידה המופעלים הינו מבחני המיצ"ב (מדדי יעילות וצמיחה בית- ספריים- מערכת מדדים בית ספריים שמטרתה לספק מידע למנהל ולצוותים הפדגוגים על תפקוד בית- הספר במגוון של נושאים). יתרה מכך, תוצאות המיצ"בים של כל בתי- הספר, מפורסמות בכל שנה באתר ראמ"ה לעיניי כל (שקיפות חינוכית).
על פניו נשמע כי מדובר במערכת מיומנת ומשומנת, שמטרתה להעריך הישגים ולהשליך על תהליכי ההוראה- למידה בבתי- הספר ע"מ לטייב אותם.
אנו מניחות שהשלכות כאלו מבוצעות בדרגים הגבוהים ובדרך שהם "יורדים" אל השדה. לא נעלה ביקורת בעבודה זו על ראמ"ה וגם לא על המיצ"בים. נתמקד בהשפעת תהליך המדידה ע"י מיצ"ב על תפקוד ההנהלה והצוותים בתוך ביה"ס בכלל ובפרט בהתמודדותנו כנשות חינוך בתוך המערכת הכוללת.

הגדרת הנושא כקושי המתעורר בנו כמורות
בכל שנה, משליכה בחירת המקצועות למיצ"ב על התנהלות המערכת וההדגשים בדיסציפלינות הנבחרות. ההנחיות מופנות מדרגי הפיקוח ומחלקות החינוך ברשות כלפי ההנהלה וממנה לצוותי המורים ואף לתלמידים. תלמידי שכבות ה', בעיקר, נחשפים למערכת של ציפיות ועומסים בתכני הלמידה ובתדירות למידתם לאורך כל שבוע. משאבים רבים במערכת הבית ספרית, מופנים אל השכבות המיועדות להגשמת הציפיות ונטל השמירה על יוקרתו של ביה"ס בקהילה, מוטל על כתפיהם גם כן.
הצורך בתוצאות מיצ"ב מכובדות מפתחות תרבות של תחרותיות והישגיות המאפילה לא פעם על תהליכי הלמידה. מותר לציין, שזו עומדת לעיתים בסתירה למטרות וליעדים של משרד החינוך לחנך לערכים של למידה משמעותית; התנסותית; חקרנית (ועוד), בדרך לפיתוח לומדים עצמאיים המסוגלים לחשיבה מסדר גבוה, תוך התייחסות לשונות בין התלמידים וצרכיהם.
כנשות חינוך שבחרו במחויבות לעיצוב דור העתיד, אנו נושאות בתפיסות מהותיות כלפי תפקידנו. אלו מעצימות את הסתירה המתוארת לעיל. אנו מוצאות עצמנו מתלבטות בין שימת דגשים על תהליכי למידה בכלל ועל תהליכי למידה העונים על צרכים דיפרנציאליים בתוך הכיתה ההטרוגנית לבין הצורך "להספיק" וליצוק תכנים ומידע לתלמידנו- להכין אותם לקראת המיצ"ב.


התבוננות "מערבית"- דרך פעולה שהיא לבנה וגם שחורה.
התנהלות ביה"ס לקראת המיצ"בים השנתיים מאופיינת בהפעלת שיקול דעת שבבסיסו תכלית ברורה: השגת ציונים גבוהים מהממוצע המחוזי/ הארצי. זאת על- מנת לשפר את ייחוסו ויוקרתו של ביה"ס במעגלי הקהילה בה הוא נמצא/ משתייך. האג'נדה אותה ביה"ס נושא (כשהוא מתייחס באופן מיוחד וממוקד למיצ"בים), ממעטת להתייחס לצרכי החינוך בכלל והתלמידים בפרט (כפי שהוזכר לעיל). ההשלכה היחידה שנלקחת בחשבון היא ההספק. בתוך המרוץ המתואר, פוחתת חשיבותם של תהליכי למידה משמעותיים ומהותיים. בנוסף, התלמידים החלשים שמתקשים "לשמור על הקצב" ולצמצם פערים, עלולים למצוא את עצמם במקום בו אינם מקבלים את התנאים האופטימאליים להתקדמות ולביטויי יכולותיהם.
יש לציין, שכמורות בעלות הסמכה בחינוך המיוחד, נושא זה קרוב ללבנו. מערכת החינוך, מכבירה בעשותה ומחשבת את ממוצעי הכיתות פעמיים: עם ובלי ציוניהם של תלמידי השילוב.
נקודת המוצא לפי תפיסה זו-
רמת ההישגים תגדיר את רמת ביה"ס על צוותיו החינוכיים. התוצאה המבוקשת מגדירה את העשייה.

התבוננות "יוגית"- ממחוללי הסבל ועד לעיסוק במהות.
בחרנו לפתוח בניתוח הנושא באמצעות חמשת הגורמים המעכבים- מחוללי הסבל:
1.   ידיעה שגויה: ההישגים במיצ"ב מודדים את יכולותינו ומקצועיותנו ועל כן, הדרך היחידה להביא לתוצאות היא לכוון עשייה רק לכך, משמע: ללמד את מירב הנושאים, להספיק להעביר לתלמידים את כל החומר. הצלחה- תהלל, תגביר את רמת ההנעה ותמקם אותנו גבוה יותר בתיוגנו כמורות איכותיות. אי הצלחה- כרוכה במידה של אכזבה למול ההנהלה, תסכול המופנה כלפי עצמנו ובתרחיש הרע, תפנה רגשות כלפי התלמידים כגון: כעס וחוסר אונים. כל אלו עלולים לחדור לשיעורים בכיתה ולהשפיע הן על תהליכי הלמידה והן על רגשות התלמידים כלפי עצמם.
2.    תחושת "אני" מוגזמת: כל המשתנים להצלחה או להיפוכה תלויים בנו! אם לא נעשה את מירב המאמצים בכיתה ומחוצה לה- לא נצליח. אם לא נלמד את כל החומר, התלמידים יפגשו במבחן תחומים שלא למדו ולכן לא יוכלו להתמודד עימם. אם הציונים לא יהיו מספיק טובים, אנחנו נכשל כמורות.
3.   השתוקקות עזה: תחושה וידיעה ברורה לציונים גבוהים. צרכי התלמידים הדיפרנציאליים פחות מהותיים. העיקר הוא להעביר את החומר ולאמן את הילדים לקראת המבחן, תוך דבקות במטרה.
4.   שנאה- דחייה: התייחסותנו האישית לתהליכי ההוראה- למידה לאורו של המי"צב, יוצרת בקרבנו רגשות של כעס, תסכול, עייפות ומגבירה את השחיקה. היא מכלה את כוחותינו למול כמה גורמים: מנהל- לרצות, להוכיח עשייה ועמידה בלוחות הזמנים ובמערכת הציפיות. קולגות- דינמיקה שעלולה לפתח תחרותיות, "מרפקנות". תלמיד- תסכול מאי התקדמות שפוגעת בתחושת המסוגלות שלנו.
5.    הימנעות והתנגדות: התהליך המתואר לעיל מעורר בנו תחושות של התנגדות לעבודה בצורה זו, נוכח התפיסה בה אנו מחזיקות כמורות ומחנכות. ההתעסקות בהקנייה של רצפי נושאים ותחומים נראית לנו תפלה ולא כזו המתמקדת במהות ההוראה לחשיבה, לפיתוח החקרנות ולעידוד הסקרנות בקרב הלומדים.

  
העיסוק במהות מזמן לנו התבוננות אחרת או התמודדות מעט שונה עם הסיטואציה הנידונה.
היוגה מזמנת אותנו להתמקד בחיינו בדברים המהותיים לנו תוך התבוננות בתמונה הכוללת שמבינה את המגבלות של המערכת בה אנו חיות. המציאות היא כזו שאין ביכולתנו לגנות (ככות) אך לצד אופיה אנו מנסות לאזן את המחויבות להוראה משמעותית לצד הצורך בהישגיות. עובדה זו באה לידי ביטוי, בהגדלת המשאבים האישיים שבידנו לטיוב ההוראה. למשל: הוראה בקבוצות הומוגניות שמתייחסת לצרכים הדיפרנציאליים שבתוך הכיתה ההטרוגנית, העשרת התלמידים דרך נושאי למידה אחרים, יצירה של קהילת מורים תומכת ומכילה המאפשרת שיח פדגוגי מפרה ומקדם.
לסיכום, ההוויה של הלמידה שהיא מכוונת תכלית אחת העסוקה ביוקרתו של ביה"ס, נוגדת את תכלית תהליכי החינוך כפי שאנו רואות. זה כמובן מפחית מאיכות ההוראה על כל היבטיה (לתפישתנו).
עם זאת, חתירה מתמדת למגע עם המהות בתוך גבולות וכללי המסגרת המוכתבים מלמעלה, עשויה להשקיט בקרבנו את תחושת האמביוולנטיות.


ביבליוגרפיה


תגובות

פוסטים פופולריים

שילוב יוגה בכיתה מקדמת

שילוב יוגה בכיתה מקדמת מאת בלינדה בן אטר-קוטלר דו"ח תצפית -  שילוב טכניקה יוגית בכיתה רקע : אני עובדת בכיתה מקדמת לתלמידים עם בעיות מורכבות, החל מבעיות תקשורת, ליקויי למידה ומוגבלויות פיזיות (קשיים /פיזיים מוטוריים משמעותיים) ; ובעיקר בולטות בעיות קשב ובעיות התנהגות והפרעות נפשיות. זאת על אף שאפיונים אילו אינם כלולים בהגדרת הכיתה, שכן על פי משרד החינוך הגדרת הכיתה הינה: " ליקויי למידה" – וכל שאר הבעיות על פי המשרד "משניות"  (לא מעניינות/לא רלוונטיות).... הכיתה מונה 13 תלמדים. 4 בנות ו 9 בנים. מכיתות א' ב'. כיתה מקדמת יחידה בבית הספר כשיש עוד 15 כיתות "רגילות". הרקע לכיתה משמעותי בהקשר לשיקול הכנסת תרגול יוגה לכיתתי, בהתחשב בבעיות המגוונות של התלמידים. למרות הדילמה עלי להדגיש שסומכת על עצמי (כאדם שנחשבת "פריקית שליטה") ולא חוששת כלל שהתלמידים יצאו מאיפוס או לחלופין שתרגול יוגה יכול להשפיע לרעה. להיפך, פתוחה לניסיונות ושילוב טכניקות ושיטות מגוונות. הקדמה : כל בוקר בכיתתי אני דוגלת בפתיח וסטינג קבוע

האומנות והתרפיה של יוגה על כיסא

אימון גוף נפש מונגש שמתאים לכולם נעמעם את האור. נסגור את הנייד. נשב על כיסא, הגב ישר וצמוד למשענת. הראש מורם מעט. כתפיים רפויות, צוואר רפוי, הגב רפוי. כל הגוף רפוי ושקט. חבר שלי נהג לתרגל יוגה. לאחר שחלה שוב אינו יכול לבצע עם גופו את אשר ביצע בעבר. האם הסתיים הקשר שלו עם היוגה? האם דווקא כעת כשהוא נזקק למלוא הסיוע שדרך היוגה יכולה להושיט, אין הוא יכול עוד לחוות חווית יוגה? למעשה, אם יפנה אל המקומות בהם מלמדים יוגה באזור מגוריו, לא ימצא קבוצת תרגול בה יוכל להשתלב. אנשים בעלי קושי תפקודי ומגבלה גופנית חווים בחייהם מידה רבה של כאב, מצוקה, פחד ודאגה אך אינם חושבים לפנות לעולם היוגה, הנתפס כעולמם של הצעירים החתיכים והגמישים.   זאת למרות שהיוגה כגישה, כאורח חיים, כפילוסופיה יישומית וכתרכיב ממוקד של תרגילי גוף ונשימה עשויה להוות תרפיה אינטגרטיבית משמעותית עבורם, בהיותה ממוקדת בהפחתת סבל תוך הצעתה של פרקטיקה התערבותית בהירה ונוחה לביצוע. אנשים המתמודדים מחלות מאיימות חיים ; סרטן, מחלות לב וריאה כרוניות, איידס, מחלות נירולוגיות מתקדמות (טרשת נפוצה, פרקינסון, ניוון שרירי ועוד),

חינוך לפיתוח מודעות ורגישות למצוקתם של אחרים באמצעות הטמעת הערכים ההומניסטיים של היוגה

אנו מזדעזעים למשמע עוולות המתרחשות רחוק מאתנו, אבל עוולות המתקיימות מתחת לאף כמו אינן מעוררות דבר. יש לנו יכולת מופלאה להפוך ל"לא אישי" את הקשה הקרוב ובכך כאילו להעלימו. נאמנים לתרבות הריאליטי וההקצנה הפסיכולוגית, אנחנו מזועזעים מאירוע גדול שקרה, ממשהו חזק, שיש בו שפע של דם, צבע ודמעות, אבל את העוולות היומיומיות המתרחשות אצלנו קרוב איננו מזכים אפילו במבט קצר. הצורך לכבס ולנקות את המצפון שחש במצוקה מובילנו שוב ושוב לפעולות מוחצנות ומיוחצנות של עזרה ונתינה אבל הללו אינן כרוכות בוויתור משמעותי ובשל כך גם השפעתן מינורית וחיוורת. רבים מכורים לתנועה, נעים ממנעד רגשי גבוה למנעד רגשי גבוה יותר וכל מה שקורה בעצימות נמוכה יותר כמו לא נוגע. הסירוב להבין שמשהו לקוי מאד קיים באורח חיים שהשגיות, תועלתנות, חומרנות וציניות שורה בו, לוקח אותנו למחוזות רחוקים ובלבד שנפנה מעצמנו את הצורך להסתכל קרוב ולהתמודד. למעשה, איננו סבורים שיש קשר בין הדברים, בין הערכים הבולטים המנחים אותנו לבין אלימות, סבל, חולי, עוני ובושה. נראה שזו גזרת גורל, אבל היכולת לשנות ולהשפיע היא גדולה יותר ממה

האימון הגופני ביוגה: סיכויים, סיכונים ואכזבות. מה שחשוב לדעת לפני ובזמן שיעור היוגה

במה יכול אימון היוגה לסייע, ממה יש להיזהר וממי כדאי להתרחק? היוגה הפכה בעשורים האחרונים לפופולרית בעולם כולו, מחיפה ועד מומביי, מניו-יורק ועד טהראן, מברלין ועד באקו, בכל עיר קטנה או גדולה אפשר לקחת שיעור יוגה ולמצוא לא מעט מורים בתחום. העובדה כי יוגה הינה אימון פתוח הנעדר בסיס ידע מקצועי מוגדר ומוסמך מסכן לא אחת את התלמידים המבקשים ללמוד והמסתמכים על הוראתם של מורים חובבניים, פזיזים ולעיתים אף לא הגונים. ובעניין זה ראויה במיוחד לציטוט אמירתו של  החוקר והכימאי ההודי, אי.קיי. טיימני  שכתב על העירפול הכרוך ביוגה: "אין נושא דומה הכרוך באופן רב כלכך במסתורין, עליו כל אדם יכול לכתוב ככל העולה על רוחו בלא כל סיכון שייטען כלפיו שהוא טועה". הכתב המדעי של הניו יורק טיימס, ויליאם גיי. ברוד , מתרגל יוגה ותיק בעצמו, פרסם לפני מספר שנים קובץ מאמרים בספר שפירסם והמאגד את יתרונותיה, חסרונותיה, אפשרויותיה וסיכוניה של היוגה         (The Science of Yoga, The Risks and the Rewards, Simon&Schuster, NY 2012). מחקרים מודרניים מהעשורים האחרונים מצביעים על מאפייניה ו יתרונותיה של ה