כשדברים מתרחשים כפי שאנו מצפים ורוצים - אז הכל טוב.
ישנה שמחה ותחושה טובה.
בזמן מנוחה או הפוגה; כשקל, אין לחץ והמתח יורד - כייף ונעים.
כשאנו משיגים מה שאנחנו רוצים, כשאנו מקבלים את מה שלדעתנו מגיע לנו,
כשיש מתאם בין העשייה שלנו לבין התמורה, כשאנו חשים מוערכים ואהובים -
נעים לנו ואנו נעימים חזרה כלפי עצמנו וכלפי אחרים.
אבל זו רק חלק מתמונת החיים.
כשטוב - קל להיות בטוב, להיות נחמדים וחייכנים.
וכשקשה? כשדברים מתרחשים בניגוד לציפיות? כשהחיים מצליחים
להפתיע אותנו? אז הנעימות נוטה להתפוגג ועמה מתק הנחמדות.
האם אנחנו מצליחים גם בתוך הקושי לשמור על מידה של אופטימיות,
על חיוך קטן, על התחשבות באחרים ועל נועם?
למעשה זוהי שעת האמת האישית, שאינה מחכה לשמחות ענקיות
ולכאבים גדולים במיוחד כדי שנתרגל ונבדוק אותה בעבור עצמנו.
היום שלנו מורכב מרצוי ומבלתי רצוי ובוודאי שהשבוע והחודש
ויש לנו הזדמנות להסתכל על עצמנו ולעבוד עם ההזדמנויות לשיפור
והתקדמות שהחיים מציבים לפתחנו.
האם אנו מצליחים לשמור על איזון מסוים בכל רגע גם אם הוא אינו
בדיוק כפי שאנו רוצים או מבקשים שהוא יהיה?
האם אנחנו מצליחים לשמור על המחויבויות שלנו כלפי מי שרגישים
במיוחד גם כשלנו עצמנו לא הכי קל וטוב?
האם אנחנו מסוגלים להסתכל על התמונה הרחבה שיש בה הרבה מעבר
לנוח, לנעים ולרצוי המידי?
האם מתקיים בנו איזון השומר שלא נהיה כעלים הנידפים ברוח לנוכח
כל אכזבה, ביקורת או טרוניה של אחרים?
האם אנחנו מכורים למחמאות ומחיאות כפיים או שאנחנו מצליחים רוב
הזמן לשמור על איזון פנימי ולא לאבד את הראש לנוכח טוב יותר, טוב פחות
ולא טוב בכלל?
שאלות ועמן האפשרות לנסות ולשנות, להתאמץ ולהשתנות, לחתור
תחת הטבע של עצמנו.
תגובות