דילוג לתוכן הראשי

התמודדות עם קושי, כאב וחולי ברוח היוגה: עדות אישית

מאת סמדר לביא
* עבודה מצטיינת של בוגרת השתלמות יוגה, משרד החינוך, מחוז מרכז


בעבודתי זו  אציג מספר נושאים שנלמדו בהשתלמות ואסביר כיצד הם באים לידי ביטוי בחיי?
בדבריי ובהתייחסותי האישית אשלב גם מאמרים שונים העוסקים בנושאים ובסוגיות השונות שהועלו.
בתחילה אספר קצת על עצמי ואומר כי מטבעי הנני אדם מאוד לחוץ, מתוח וחרד. כל דבר בחיי אני לוקחת מאוד קשה, מתקשה להרגע, להתנתק ולא לחשוב או לא לדאוג על כל נושא ודבר בין אם הוא אישי ובין אם הוא משפחתי. אני מאוד פסימית בחשיבתי ותמיד רואה את הכוס הריקה ופחות את הכוס המלאה, מסתכלת תמיד על ה"אין" ופחות על ה"יש". המילה: אופטימיות וחשיבה חיובית כמעט ולא קיימת בלקסיקון שלי ולצערי כך אני מתנהלת במשך שנים.

בכל מסגרת שבה הייתי ונכחתי תמיד היו הסובבים מתפלאים ותמהים מהעובדה שאני באופן תמידי רואה הכל באור שלילי ואף פעם לא באור חיובי יותר. אפילו במסגרת לימודיי בבית הספר כתלמידת תיכון, במסגרת הצבאית, באקדמיה וגם כיום בעבודתי כמורה, אני מוצאת את עצמי רוב היום מצוברחת, דואגת, חושבת, מוטרדת ומדוכדכת. מעבר לכך הנני בעלת בטחון עצמי ודימוי עצמי נמוך, חסרת הערכה ואמונה עצמית, מה שמגביר עוד יותר את תחושת התסכול והמועקה שאופפים אותי כמעט תמיד.
מבחינת אורח החיים שלי הרבה אומרים לי ולו פעם: "את מנהלת שגרת חיים מאוד לא טובה, עמוסה ולחוצה ואת לא דואגת מספיק לעצמך" , "את דואגת לכולם ורק לא לעצמך", "את מטפלת, תומכת ועוזרת לכולם- ושמה את כולם במקום הראשון ואת עצמך במקום האחרון". "תביני שאת חייבת להשתנות, כי בסוף יקרה לך משהו"...."תדאגי קצת לעצמך, תטפלי בעצמך". תשני את החיים שלך, תפנקי את עצמך, תעשי דברים שאת אוהבת: תקראי ספר טוב, תצאי לבלות, תצאי עם חברות, תקני לך משהו, תאכלי דברים שאת אוהבת"...
"את לא יכולה להמשיך ככה...." את חייבת לדאוג לעצמך אם את רוצה להמשיך ולטפל באחרים ובהורים שלך...".
למרות משפטים אלה שאני יודעת שבאים ממקום טוב של רצון לסייע ולעזור לי, מתוך דאגה ואיכפתיות  אני ממשיכה באורח החיים ולא משתנה.

טל-ישראל רביד, "המחלה כתמרור" ( 2015, מתוך: http://www.talravid.co.il  ), לאורח החיים ולסטרס יש חלק נכבד בהיווצרות מחלות. הגישה היוגית  קושרת בין המצב הנפשי והרוחני של האדם לבין מצבו הבריאותי ומצביעה על הקשרים פסיכוסומטיים בתהליכי היוצרותן של בעיות בריאות ומחלות.
שגרת יומי  של בית עבודה, עבודה בית, דאגה רבה להוריי היקרים וטיפול בהם, טיפול בבית (בהקשר לכך אציין כי אני "חולת" סדר וניקיון), הכנות אין סופיות הקשורות בעבודתי בהוראה... כל אלה ועוד הרבה יוצרים אצלי לחץ, מתח וסטרס באופן קבוע ויומיומי.  אני כמעט ולא מוצאת זמן לעצמי, לא מבלה עם חברות, כמעט ולא יוצאת מהבית, צופה מעט מאוד בטלוויזיה, כמעט ולא קוראת ספרים, אוכלת באופן לא מסודר, ישנה מעט מאוד בלילה ואף לא תמיד מצליחה להרדם טוב וכיוצ"ב- ומעל הכל  אני  מטילה את האחריות והאשמה רק על עצמי. אני מודעת לכך שאורח חיי לא טוב ולא נכון ועדיין אינני עושה צעד כלשהו בשביל לשנותו. (התנגדות לשינוי).

הניסיון לקשר בין המצב הגופני לבין המצב הנפשי יוצר לעיתים תחושה של אשמה ותסכול ( טל ישראל רביד, "המחלה כתמרור", (2015).   ואכן הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי אומרת לעצמי: "את הבאת זאת על עצמך", "את אשמה", זה מגיע לך", "כמה את חושבת שאת יכולה לספוג", "גם הגוף שלך בסוף יקרוס".
 דני לוסקי: "מחלות- איניטיליגנציה של רצון לקבל",  (מתוך ספרו של פרופ' אבשלום מזרחי: "לחיות בריא", 2005). מחלה היא פסק זמן בבריאות והיא משמשת תמרור אדום להתעורר כי משהו לקוי במסגרת חייו. המחלה היא ערעור שיווי המשקל, הפרת האיזון, שיבוש ההרמוניה וחסימה בזרימת אנרגית חיים. התמרור בא לומר: "תקן את הליכותיך, עשה הכל על מנת להשיב את האיזון וההרמוניה".
חברותיי, בני משפחתי, הוריי ואחיותיי חוזרים ואומרים לי: שלא אוכל להמשיך ככה עוד הרבה,  שגופי לא יעמוד בכל הלחצים והסטרס שאני חווה כמעט באופן יומיומי גם אם אלחם בכך, כי לא תמיד הדבר תלוי בך ואכן לצערי בחודשים האחרונים זמן רב לא חשתי בטוב, כך למשל: בחג סוכות תקפה אותי דלקת אוזניים וגרון חריפה ביותר במקביל לאלה התפתחו לי אפטות בכל חלל הפה, במשך שבועיים שלמים, כמעט שלא דיברתי ואכלתי מעט מאוד, בקושי מים הצלחתי לשתות וכל בליעה ובליעה הייתה כרוכה בסבל נוראי, ירדתי הרבה במשקל מכיוון שלא הצלחתי לאכול דבר ולא הפסקתי לבכות, נאנחתי כמו תינוקת קטנה וחשתי מצוקה ומועקה נוראית, ניסתי המון משחות כנגד האפטות ולקחתי את כל תרופות הסבתא למינהן החל מחלב עיזים ועד למרווה, חרובים, דבש וטחינה ועוד ובכל יום התפללתי שאחלים במהרה ושהאפטות הנוראיות האלה יעזבו אותי, אך בכל בוקר שהתעוררתי גילתי שחלל הפה רק הולך ומתמלא, לאחר כשבוע ימים החלטתי לעלות למיון כי כבר לא יכולתי לשאת את הכאב, אך לא היה להם הרבה מה להציע מעבר למה שכבר ניסיתי ועשיתי. משפחתי תמכה ודאגה לי מאוד, דודותיי היקרות הרבו לבקר אותי וטיפלו בי, וכולם אמרו לי שהכל נובע מלחץ ומתח נפשי ושאני אראה זאת כנקודת אזהרה, ושאני חייבת להפסיק ולקחת הכל קשה ולהיות כל הזמן במתח ובלחץ. לאחר כשבועיים האפטות החלו אט אט להעלם, אך במקביל לכך  החלה בעיה נוספת: התקפי חרדה נוראיים- במשך כשלושה שבועות כמעט על בסיס יומיומי ולעיתים אף מספר פעמים ביום תקפו אותי תסמיני חרדה שהתבטאו ב: דפיקות לב מואצות, חולשה כללית בכל הגוף, כאבי בטן עזים, זרמים איומים וחזקים בכפות הידיים, תחושת מחנק וקשיי נשימה  ומעל הכל כאבי ראש עזים ביותר שקשה לי מאוד לתאר במילים, כאבים שנשארו איתי זמן רב גם לאחר ששאר התסמינים חלפו-בשלב מסויים בתקופה זו ומרוב הפחד הגדול מההתקף הבא התחלתי לפתח חרדה מהחרדה עצמה. שוב נאלצתי לעלות למיון כי התחלתי להכניס לראש מחשבות שליליות שיש לי חלילה גידול בראש כי עוצמת הכאב הייתה כ"כ קשה, מעיקה ומאיימת.
במיון ערכו לי מספר בדיקות, שללו בעיה נוירולוגית וכן בעיה של לחץ בעיניים ושיערו כי מדובר בבעיה צווארית אורטופודית, בכל מקרה לפני כחודש עברתי בדיקת אמ. אר. איי לשלול באופן וודאי שאכן אין בעיה נויורולוגית. התוצאות התקבלו ולצערי לא היו מזהירות במיוחד.
 לאור מצבי זה פנו אליי בני המשפחה, אחיותיי היקרות, הוריי, דודיי ודודותיי והציעו שאפנה לעזרה רפואית ורגשית כאחת, ציינו בפניי כי אכן מה שעבר עלייך הוא מהווה עכשיו כתמרור, נקודת אזהרה שעלייך להתחיל לקחת את עצמך בידיים ולערוך שינויים  בהתנהלות היומיומית- הציעו כי אגש לקאוצ'ינג וכי הדבר מאוד עוזר ומסייע.
בשלב זה בהמלצתה של דודתי התחלתי טיפולים בדיקור סיני ואני מרגישה כי יש הטבה מסויימת בתדירות ובעוצמת התקפי החרדה ומקווה שכך הדבר יימשך.
מיכל אור  "בריאות- ריפוי- מחלה" (מתוך: http://www.makomor.com). כמובן שאין כל רע בהקשבה לעצותיו של מומחה ולעתים קרובות יהיה זה מעשה נבון מאוד,  אבל אז חשוב לקחת ידע זה פנימה ולשקול אותו בתוך ליבנו. "העריכו את ערכו של הידע הזה. אתם הבוס, המאסטר של גופכם , של חייכםרק אתם יודעים מה טוב ביותר עבור הגוף שלכםבמובן העמוק ביותר של המילהאתם הבורא של הגוף שלכם".
אין ספק כי אני מסכימה עם דבריה ואכן אני מודעת לכך שהכל תלוי בי ורק בי, בבחירות שאני עושה ובדרך שבה אני בוחרת ומחליטה להתנהל ולחיות.
בהמשך מאמרה  מסבירה מיכל אור כי: "תכופות מחלה מייצגת רגש תקוע אשר נמצא (חלקית) מעבר לאופק שלנו, וכי לא תמיד קל להבין מה משמעות המחלה או התסמין. לפעמים קשה מאוד לגלות מה הנשמה מנסה לומר לנו באמצעות מחלה ספציפית ועל כן עלינו להיכנס פנימה ולבחון את עצמינו ביסודיות , להיות מודעים לסימן שאנו מקבלים מהמחלה ומה היא מנסה לומר לנו.  אך מודעות זו מופרת לעתים קרובות על-ידי העובדה שאנו כה מפחדים להיות חולים. תגובה מבוהלת זו מצערת כיוון שהיא אינה מאפשרת לנו לראות את נקודת המבט הרחבה לגבי המחלה. עליכם לראות את המחלה באור אחר ולחוות אותה כשליח של שינוי".
המחלה לדבריה  מראה לנו היכן אנו  זקוקים לריפוי. אף-על-פי שדומה שהמחלה היא דבר שלילי, במובן שבו מטרידים אותנו כאבים ותסמינים מסוגים שונים , עדיין המפתח הוא לפרש את המחלה כסימן או כתמרור.

דני לוסקי במאמרו: "מחלות- איניטילגנציה של רצון לקבל" (מתוך ספרו של פרופ' אבשלום מזרחי: "לחיות בריא", 2005).  מחלות הן מערכות אזעקה שמודיעות לאדם שהוא כשל בהבנת הרצון שלו והייעוד שלו. הוא נכשל בהבנת התפקיד המיוחד שלו, הוא נכשל בתחושות הבטן ובגד באמונות שלו ואז הופיעו המחלות והתקלות. כעת הגיע הזמן לעצור, להתבונןלחשוב, לקבל החלטה, לתקן ולהתחיל את החיים מחדש. 

רונית רותם  "המחלה כמראה משרתת וחלקינו ביצירתה" (מתוך: http://ronit-rotem.com, 2013)   "המחלה משמשת תמרור אדום לאדם להתעורר כי משהו לקוי במסלול חייו. היא המצפן לחשיפת הנכון לפרט ויכולה להצביע על השיבוש כדי להחזיר את הפרט לאיזון".  לדבריה, לאיברים בגופנו משמעות אנרגטית רוחנית הקשורה לתפקודם הפיזי. חולי באיבר יכול לרמז על חסימה רוחנית/רגשית הנובעת מחוסר או עודף אנרגטי המתבטא במימוש הפיזי. ניתן להיעזר בו כשליח מעורר תשומת לב לתבניות חשיבה המבקשות להתפוגג.
טל-ישראל רביד "הגישה היוגית בראי הלמידה המשמעותית" ( מתוך: http://www.talravid.co.il , 2015 ) רק מתוך רוגע ושלווה נוכל לסייע לאחרים, כי כאשר אנו נמצאים בסערת רגשות לא נוכל להושיט יד לאחרים.  ועל כן עליי למצוא דברים שמאזנים אותי ומרגיעים אותי וכך גם מבקשים ממני בני משפחתי לדאוג למנוחה מספקת, לרווחה נפשית, לתזונה נכונה , לפעילות גופנית, מהסיבה שברגע שחל בלבול בין התפקידים והמחוייבויות שלי מתחיל סבל- ואכן כפי שתיארתי קודם לכן עברה עליי תקופה לא פשוטה שהייתה כרוכה בסבל רב בחודשים האחרונים. 

תחושות של מתח, אי שקט  חוסר מנוחה הן תחושות שמלוות אותי בחלק גדול מהיום, השקעתי הרבה בעבודתי בהוראה, בבית ובניקיונו, המרוץ אחרי הזמן, הרצון לעשות כמה שיותר ולהספיק כמה שיותר, אי היכולת והקושי שלי לדחות דברים, לוותר להשאיר לפעם הבאה  ולא העמיס עליי יותר מדי רק מגבירים את תחושת הלחץ והמתח, התסכול והמרירות שבי ומי הסתם הכל חוזר אליי בחזרה שבסופו של יום אני שוב מרגישה את כל התסמינים של עייפות כרונית, כאבי ראש חזקים וכיוצ"ב.
 הגישה היוגית אליה התייחסת במאמרך זה מציעה לפעול באופן אחר ובניגוד למה שאני בד"כ נוהגת או מתקשה לעשות:  לדעת לסנן, לדחות משימות, להציב גבולות ברורים לעצמי ולאחרים, להתמקד בתפקיד בהתאם להיררכיית המחוייבויות, לוותר, למלא את התפקידים והמחוייבויות באופן מאוזן, להיות ולחיות ולא לרוץ כל היום למען תכלית שלא תמיד אנו מבינים מהי.  מעבר לכך, אף ליצור מרחק מנטאלי מהאירועים ולא להיות מעורבת רגשית עד מעל לראש בכל מה שקורה- עוד דבר שדי קשה לי לעשות שכן כפי שציינת כי אני לוקחת הרבה דברים קשה ומכניסה ללב יותר מדי, אני מאוד רגישה, מוטרדת ודואגת מכל דבר קטן, תמיד חושבת מה יהיה? איך אסתדר? מה אעשה אם יקרה כך וכך......."? וכמו-כן כמעט ובכלל לא מפנה לי זמן למנוחה, הרפייה או פעילות פנאי כלשהי. אני תמיד מרגישה שאני צריכה לעשות משהו, לפעול, לזוז לנצל כל דקה וכל שנייה לעשייה, לא מסוגלת לשבת ולו לשנייה אחת, ואני מוצאת את עצמי כל הזמן אומרת את המשפט לי ולסובבים אותי: "אין לי זמן, יש לי הרבה מה לעשות, אני לחוצה, כל דקה בשבילי זה קריטי......" דבר שמן הסתם רק מגביר את השחיקה ואף לא תורם ולו במעט לבריאותי הגופנית והנפשית כאחד.
לומר לך שהתחלתי שינויים בהתנהלותי לצערי טרם- אני עדין ממשיכה בשגרה המטורפת של חיי, בית עבודה, טיפול בהוריי, הכנה אין סופית במסגרת עבודתי: מערכי שיעור, תוכניות עבודה, בדיקת עבודות ומשימות הערכה של תלמידיי,  אובססיביות של מרוץ אחר ניקיון הבית,  לימודים נוספים שלקחתי השנה של הדרכת הורים ועוד.  משפחתי דואגת לי מאוד ונזכרת תמיד במה שחוויתי בחודשים האחרונים, אחיותיי  תמיד משוחחות עימי ושואלות: "לא הספיק לך מה שעברת בחודשים האחרונים"? "את לא רוצה להתחיל להשתנות ולחשוב קצת על עצמך"? למה את לא דואגת ולא מטפלת בעצמך"? "תביני שכל מה שקרה לך היה סימן שאיך שאת מתנהלת הוא לא נכון, ושהגוף שלך כבר לא עומד בעומס"....
מיכל אור  "בריאות-ריפוי- מחלה" (מתוך: http://www.makomor.com) .  יש לקבל את  המחלה  כידידה שרוצה להראות לנו את הכיוון הנכון. קשה להבין זאת , כיוון שהמחלה מפחידה ומלחיצה אותנו. אולם, קבלת המחלה שלנו היא הדרך היחידה, הנתיב היחיד לאור. לדבריה תכלית המחלה היא לאפשר לנו להשיג הבנה טובה ועמוקה יותר לגבי עצמינו.

טל-ישראל רביד "המחלה כתמרור" ( מתוך: http://www.talravid.co.il , 2015).  המחלה הלא רצויה היא תמרור המזמין אותנו לעצור ולהסתכל.  ואולי אכן הגיע הזמן לפעול בהתאם לגישה היוגית  להחלמה ובמקום לעסוק בהלקאות עצמיות כמו: "הבאתי את זה על עצמי",  לראות במחלה כסימן כמנחה הבא להגיד לי משהו ועל כן לפעול בניגוד לאותה אשמה בדרך של הרפיה/קבלה /שיחרור ובדרך של למידה/השתלמות/התפתחות, מה שיכול להוביל לשינוי באיכות  החיים, ולעיתים אף לריפוי נפשי ורוחני, שמסייע ונותן אותותיו גם ברמת הגוף. 
אחת מהדרכים  להתמודדות ולשינוי המצב וכן לחיים טובים  ע"פ הגישה היוגית היא באיכות שאנו מביאים למילוי המחוייבויות שלנו, כאשר המחוייבות החשובה ביותר של האדם היא כלפי עצמו, אחר-כך באים כל השאר, בסדר הירארכי: משפחה, עבודה, חברים ושאר העולם. 
ביטוייה של היררכייה של מחוייבויות בחיי האישיים:
מעבר לעובדת היותי כפי שציינתי חסרת ביטחון ובעלת דימוי עצמי נמוך, פסימית, הפחד שתוקף אותי מלעשות שינויים, החשיבה השלילית שאכשל ולא אצליח, שיהיה לי קשה וכיצד אתמודד עם השינוי וכן מצבם הבריאותי של הוריי מקשה עליי לערוך שינויים בחיי.  אני חשה מחוייבת גדולה לדאוג להם ולסייע להם, מרגישה כי הם זקוקים לי וצריכים את תמיכתי הרבה בהם גם אם הם לא מודים בכך או מראים זאת.
בהקשר לכך רק אציין כי אינני נשואה, אני מתגוררת בבית הוריי ומעולם לא עזבתי את הבית, מטבעי אני טיפוס ביתי הקשורה להוריי מאוד, מכיוון שבשנים האחרונות הוריי לא בקו הבריאות אני מטפלת בהם, דואגת תומכת בהם המון, מתלווה אליהם למעקבים רפואיים ולבדיקות שגרתיות ומרגישה מחוייבות גדולה מאוד כלפיהם, בשנים האחרונות נאלצתי להחסיר מספר פעמים ממקום עבודתי על מנת שאוכל להיות עם הוריי וללוותם ( הררכייה של מחוייבות- מחוייבות כלפי מקום העבודה) ואני שלמה עם החלטתי להעדר ואינני מרגישה  תחושת אשמה או ייסורי מצפון על כך,  כי אחרי הכל המשפחה היא במקום הראשון מבחינתי,  הוריי בשבילי הם מעל הכל, בראש ובראשונה אני מרגישה צורך ומחוייבות רבה לדאוג להם לפני שאני דואגת לשאר הדברים בין אם זה צרכים אישיים ומחוייבות כלפי עצמי.
בהקשר לכך,  חשוב לי מאוד לומר כי הוריי אינם דורשים שאשאר איתם ואדאג להם כ"כ ויטפל בהם, פעמים רבות הם אומרים כי יסתדרו בכוחות עצמם וכי אין לי מה לדאוג ולחשוב עליהם, ההיפך הם מאוד רוצים שאדאג לעצמי, יערוך שינויים בחיי, אתפתח ואתקדם ולא ידרוך במקום, אעשה מה שאני צריכה מכל בחינה שהיא ולא אעצור את חיי בגלל הצורך בטיפול ובתמיכה בהם, יחד עם זאת עדיין אני מרגישה מחוייבות רבה כלפיהם. (הררכייה של מחוייבות- מחוייבות כלפי המשפחה).

טל-ישראל רביד "המחלה כתמרור" ( מתוך: http://www.talravid.co.il , 2015)  מתייחס במאמרו  לחמשת  מחוללי הסבל וכיצד הם מנחים אותנו כאשר אנו מחליטים לבצע פעולה כלשהי?
כיצד מחוללי הסבל באים לידי ביטוי בחיי ובהקשר לנושא ההתנגדות לשינוי?
1. ידיעה שגויה-  משפטים ואמירות שאני מרבה לומר לעצמי: "לא כדאי לערוך שינוי כרגע", "עדיף להשאר במוכר ובידוע, באיזור הנוחות", "השינוי יגרום לי לעוד לחצים ומתחים", "בטוח יהיה לי קשה לערוך את השינוי כי אני נמצאת עכשיו בתקופה מאוד לחוצה בבית ובעבודה".  "מי יבטיח לי כי השינוי יעשה לי טוב"? "ואם יהיה לי יותר קשה"? "ואם לא אצליח להתמודד ואני אכשל"? "אם אכשל בגלל השינוי שאעשה אז זה יערער לי עוד יותר את הביטחון העצמי שלי וחוסר האמון שבתוכי". "אם אני אנסה לעשות שינוי בתחום אחד ואכשל אז ככה לא אנסה ליצור שינויים אחרים בחיי בתחומים נוספים".
הילה שבורון  "התנגדות לשינוי- מדוע אנחנו לא אוהבים שינויים"? (מתוך: https://www.alhasapa.co.il 2015).  בני אדם נוטים מטבעם לשאוף לאיזונים ומרגע שהושג איזון או לפחות תחושה של איזון, קיימת נטייה טבעית להימנע משינויים המפרים איזון זה. גם כאשר מדובר בשינויים שהם לכאורה שיפור בתנאים, שינויים מבורכים ומשמחים, אנשים נוטים להמנע ולהתנגד לשינוי. בין אם מדובר בשינוי גדול או פעוט, שינוי פיזי או שינוי רגשי, מרבית בני האדם נוטים קודם כל בתגובתם הראשונים, לומר לא.
להביע התנגדות, התבצרות בקיים ורק לאחר מכן, מוכנים לבחון את היתרונות שבשינוי המוצע.
אנשים חוששים שהשינוי יגרום לנזק, להפסד, יגבה מחיר, או יגרום לכאב ולמצוקה. מרבית האנשים רואים קודם כל את הנזקים האפשריים, לפני שהם רואים את היתרונות הטמונים בשינוי, מתוך מנגנון הגנה הישרדותי. קודם כל אגן על הקיים, על מה שיש לי , שכבר השגתי אחר כך אבחן אם השינוי יכול להוסיף ולהעשיר את חיי.
ולמעשה כך גם אני מרגישה למרות שאני רוצה מאוד לערוך שינויים אני תמיד מסתכלת באור שלילי על הדברים ומתחילה להריץ תסריטים בראשי שאני לא אעמוד בשינוי, שיהיה לי קשה, שלא אסתדר, שזה לא בשבילי שעדיף שאשאיר ככה את הדברים ולא אכניס את עצמי לקשיים נוספים, שכבר התרגלתי למצב ואין ברירה וכיוצ"ב.
הילה שבורון מוסיפה ומציינת במאמרה זה כי פעמים רבות אנשים מעדיפים את המוכר והרע על הלא מוכר שטמונה בו אפשרות טובה אך לא ודאית. אנחנו לא אוהבים חוסר ודאות ושינוי בעיקרו הוא מצב חדש, לא מוכר ולא ודאי ולכן אנחנו נוטים להמנע ממנו ככל הניתן.
2. תחושת "אני" מוגזמת- אני רוצה מאוד לערוך שינויים בחיי, להתקדם, להתפתח, לנסות דברים חדשים, להעז יותר ולא לפחד ואני יודעת שהכל תלוי רק בי, אם אני לא יעזור לעצמי הרי שאף אחד לא יעזור לי.  אם אני לא אנסה לעולם לא אדע, אני חייבת לקחת סיכון ולראות מה יהיה, לנסות לפתוח דלת אחת ואולי אחריה יפתחו בעבורי דלתות נוספות....
3. השתוקקות עזה- הידיעה שלאור מצבי הבריאותי בתקופה האחרונה אני אהיה חייבת להשתנות ולשנות את אורח חיי ואת התנהלותי, כי לא אוכל להמשיך עוד הרבה זמן ולהתנהל באופן שנהגתי עד כה. עליי לשים קודם כל את עצמי במקום הראשון- מחוייבות לעצמי-ואז לחשוב על שאר הדברים- כמו: מחוייבות למקום העבודה, ובאשר למחוייבות כלפי המשפחה- אט אט נקווה ונאמין שהוריי אולי יצליחו להסתדר קצת בלעדיי ולטפל בעצמם, אולי לפנות עזרתם של בני המשפחה האחרים בטיפול ובדאגה להם, גילוי מעורבות ותמיכה של בני משפחתם של הוריי, אחיהם ואחיותיהם או בקשת עזרה רחבה ורבה יותר מאחיותיי (שגם הן עוזרות ומסייעות בטיפול בהורים, אך בכל זאת אני יותר זמינה ופנוייה).
4. שנאה-דחייה- תחושה של אשמה וביקורת עצמית על כך שאני לא מנסה להשתנות- שכמה שאני יודעת שאני חייבת לעשות זאת, עדיין כהרגלי אינני מנסה ושוב מכל אותן סיבות של פחד משתק, חוסר תעוזה, חוסר ביטחון עצמי או דימוי עצמי נמוך, פסימיות, חוסר אמון בעצמי, פחד מכישלון, שאיפה למצויינות ופרפקציוניזם שהן אחת מהתכונות המאפיינות אותי למול  מצב ששאיפה זו לא תתגשם כי אחרי הכל שינויים יוצרים קשיים ולוקח זמן עד שקוטפים את הפירות בשינוי החדש שעברתי.
הילה שבורון  "התנגדות לשינוי- מדוע אנחנו לא אוהבים שינויים"? (מתוך: https://www.alhasapa.co.il 2015). כאשר נדרש מאתנו לעשות שינוי אנחנו מתחילים לעשות בראש מאזני כוחות- מהם המחירים שאצטרך לשלם בעקבות השינוי. הבעיה היא שלרוב המאזן יהיה מוטה לרעת השינוי. אנחנו מכניסים למאזן את המחירים הידועים וגם את המחירים שאנחנו משערים שאולי יהיו, את התסריט הגרוע והגרוע מכל  הרבה יותר מסיכוי אפשרי להצלחה. רובינו לא מעיזים להכניס למאזן את התסריט הטוב ביותר, את הפנטזיה.  רבים מהמחירים והחסרונות שאנחנו מכניסים למאזן נובעים מחרדות, מחשדנות וחוסר אמון, מניסיונות עבר כושלים לעשות שינוי, מהרגלים ומשמרנות.
5. התנגדות לשינוי- כל הפחד  ממה שעלול לקרות במידה ואחליט לעשות שינוי: פחות להקדיש זמן להורים או המאמצים שאצטרך לגלות על מנת שאצליח לשלב  בין השניים: גם לעשות את השינויים ועדיין להמשיך ולהקדיש זמן לטיפול בהוריי היקרים,  תחושת האכזבה והתסכול שאני עלולה לחוש ברגע שהשינוי שאעשה לא יצליח, שיהיה לי קשה להסתגל למצב החדש.  ירידה נוספת בביטחון העצמי ובדימוי העצמי, פחד מכישלון והעצמתו, חוסר התעוזה שיתגבר ויתעצם במידה ולא אצליח.
הילה שבורון  "התנגדות לשינוי- מדוע אנחנו לא אוהבים שינויים"? (מתוך: https://www.alhasapa.co.il 2015) לדבריה שינוי כרוך במאמץ,  אנו נרתעים מהמאמץ הידוע והמשוער ומהמאמץ הנדרש להסתגלות ולא רק לשינוי גרידה. אנו נרתעים מעלויות גם כאשר בסופו של התהליך טמון רווח גדול בהרבה. וכך גם הדבר בא לידי ביטוי אצלי, אני נרתעת מאד מהמחשבה של עשיית שינויים והשפעתם עליי, מה יקרה? מה יהיה? איך אתמודד? האם אני מסוגלת לכך? איך השינוי ישפיע עליי? וכל זאת למרות האפשרות שיייתכן וארוויח  מהשינויים הללו, רווח  שיבוא לידי ביטוי בשמירה על   בריאותי הנפשית והגופנית ודאגה לעצמי, על מנת שאוכל להמשיך ולטפל ביקיריי.
ההכרות עם הגישה היוגית, החשפותי אליה ולמידתה הובילה אותי ויצרה בי את התובנה שהגיע הזמן לנסות ולקחת את עצמי לידיים, שאולי הגיעה העת לנשום נשימה עמוקה, לחשוב ולהרגע ולראות איך באמת למצוא את הזמן ולבחון סדרי עדיפויות, לשים לב מה באמת חשוב ומה פחות? מה עיקר ומה תפל? בין מה שהכרחי למה שפחות?  ללמוד לחיות, לבדוק את עצמי שוב ושוב ולא לפעול תמיד על אוטומט כפי שאני רגילה לעשות תמיד, באופן שיגרתי ומונוטוני של מירוץ ומרדף אחרי הזמן,  להבין ולדעת שמותר לי גם לנוח ולהרגע, לנסות ולהתנתק מהמחשבה של הצורך והחובה להספיק ולעשות כמה שיותר, לא לוותר על אף דקה ושנייה, תמיד להיות בעשייה, לדעת ולהיות קשובה גם לצרכים הבסיסיים והאישיים שלי , לדעת אלו מחירים שילמתי ואלו מחירים נוספים אני עלולה עוד לשלם במידה ואמשיך להתנהל באופן הזה, האם אני יכולה מסוגלת או מוכנה לשאת עוד מחירים שכאלה?
לעצור ולבחון כיצד אני רוצה שחיי יתנהלו? האם באופן שאני מתנהלת אני אכן מממשת את עצמי?
רונית רותם  "המחלה כמראה משרתת וחלקינו ביצירתה" (מתוך: http://ronit-rotem.com, 2013) , ההתממשות הפנימיות משתקפת דרך מצבנו הבריאותי ומציאות חיינוכשהחיים אינם מספקים והאדם חי "ליד" החיים ואינו ממצה את יכולותיו, חוסר הסיפוק מלווה באי נחת, כעס, מרירות וטינה המלווה בהפרשה מתמשכת של הורמוני דחק המחלישים את מערכת החיסוןמערכת החיסון היא המערכת המגינה על הפרט במסע שלו לגילוי ומימוש הפוטנציאל שלומגינה מפני אויבים חיצוניים המנסים לפלוש אליו וערה לכל שינוי בסביבה הפנימית שלו. זוהי מערכת הקיימת בה רגישות לכל תא ותא מתאי הגוף, השואפת לשמר את איזון הגוף על מנת שיהיה במלוא החוסן, וההנעה שלולדבריה, רובנו מעדיפים להאמין שהסיבה למחלה מקורה רק בסביבה החיצונית ואינה קשורה למחשבותינו, רגשותינו והתנהגותנו. מעדיפים להניח כי המחלה היא תורשתית או נגרמת בשל זיהומים, ומוצאים מיני סיבות להסבר המחלה.
"למעשה, אמונותינו, רגשותינומחשבותינו והאופן בו אנו תופסים את החיים, הינן אנרגיות בעלות השפעה על הביטוי הפיזימחלות הם התוצר הסופי של תהליכים פנימיים. קשורות להתמודדות שלנו עם מצבי החייםלאופן הביטוי הרגשי שלנו ויכולת השיתוף שלנו עם הקרובים לנו , לביטוי הרצון העמוק שלנו ומציאת משמעות בחיינו.  כאשר אנו מחלימים מהמחלה אנו זקוקים לבירור אישי מעמיק, שלפעמים פותח פצעים כואבים שאטמנו, שתחמנו, שהחבאנו מעצמנו. אמונות, קביעות ומסקנות שהגנו עלינו בעבר, אבל אינם משרתים אותנו כיום. שהם מוחבאים היטב בתת המודע שלנו ומנהלים אותנו ללא ידיעתנו".
כעסים הנובעים מאיך העולם צריך להיות, כעס על זה שהדברים לא קורים כרצוננו ומרירות  על המחירים הנדרשים מאתנו. האמונות מרעילות אותנו ואינן מאפשרות לנו לחיות מתוך שמחה והגשמה ועל כן כל זמן שהמקור המרעיל לא מחלים הריפוי לא יעשה במלואו.
איכות החיים שלנו היא פועל יוצא של דפוסי האמונות שלנו. שינוי מצב תודעה למצב מייטיב משפיע על הגוף, מערכת החיסון מתחזקת והיכולת שלנו להבריא גדלה.
ואכן  הרבה פעמים בני משפחתי מכריי וחבריי אומרים לי שאני לא מספיק מממשת את עצמי, שאני מפחיתה מערכי ולא מספיק מאמינה בעצמי שאני יכולה ומסוגלת ליותר, הם שבים ואומרים לי שאני צריכה להיות במקום אחר גם מבחינת המעמד שלי בתחום הקריירה. ושכואב להם מאוד שאני לא מספיק מעריכה את עצמי, הם תומכים בי מאוד ומאוד מעודדים, מפרגנים ודוחפים שאעשה שינויים בחיי, שאקום, שאתקדם ואתפתח  וכן שאנסה לפרוץ דלת אחת ושבעקבותיה יפתחו דלתות נוספות ושלא אדרוך במקום ואשאר עם כל התסכול, הייאוש והמרירות שאופפת אותי.
לא פעם אני שואלת את עצמי:  איפה הייתי רוצה להיות היום? והאם טוב לי? וכתפיסת היוגה לצאת אל מסע אישי, לשנות את הגישה לחיים שיש בו את היכולת לסייע בהתמודדות, להקל ואף לרפות. לחולל שינוי מהפכני בחיי, להשתחרר ממה שמזיק לי ולהתחיל ולאמץ את מה שמועיל יותר עבורי.
הייתי רוצה היום להיות במקום אחר מהמצב שבו אני נמצאת היום, להרגיש טוב יותר עם עצמי,  להיות יותר שלמה עם עצמי, להיות אופטימית וחיובית יותר,  לאהוב יותר את עצמי, להיות עם שמחת חיים גדולה יותר, להתחיל ולהסתכל על הכוס המלאה ופחות על הכוס הריקה- לדעת להעריך את ה"יש" ולא להיות מוטרדת ומתוסכלת ממה שאין, לנסות ולהעז ולא לפחד, לקחת על עצמי דברים חדשים, להעריך יותר את עצמי ולהיות עם בטחון עצמי, להשתנות ולשנות דברים באורח חיי ובגישה שלי ביחס לעצמי.

רשימה בבליוגרפית:
1. מיכל אור, בריאות-ריפוי-מחלה,  http://www.makomor.com.
2. דני לוסקי- מחלות, אינטיליגנציה של רצון לקבל, 2005.
http://www.ima-adama.co.il
3. טל ישראל רביד, "המחלה כתמרור", 2015.
4. טל ישראל רביד, "הגישה היוגית בשירות הלמידה המשמעותית", 2015
5. רונית רותם, המחלה כמראה משרתת וחלקינו ביצירתה, 2013.
http://ronit-rotem.com.
6. הילה שבורון, התנגדות לשינוי- מדוע אנחנו לא אוהבים שינויים? 2015.
https://www.alhasapa.co.il




תגובות

Gitta Tielmann-Zöller אמר/ה…
שמי אֱלִישֶׁבַע דָּוִד, אני בא מתל אביב ,, אבל אני עובר לסקוטלנד עם בעלי, אני רוצה לחלוק את החדשות הטובות על חיי עם כולם ועם אלה הזקוקים לעזרה בנישואין / יחסים. סבלתי במשך שש שנים, בעלי עזב אותי והמשכתי ללדת אישה נוספת רק בגלל שהמשפחה שלו לא אהבה אותי, ובגלל שלא יכולתי לתת לו תינוק, בכיתי שבע שנים כי בעלי התגרש ממני. חיפשתי את הכישוף שהענן עזר לי ברשת פגשתי כל כך הרבה קוסמים, כולם גייסו כסף בלי לעזור לי, אבל ב -3 באוגוסט 2019 ראיתי תרומה מקוונת של קוסם טוב בשם דריגבינוביה. החלטתי ליצור איתו קשר כשקשרתי איתו, הוא אמר לי שהבעיה שלי נפתרה כי יצרתי איתו קשר, אמרתי לו את כל הבעיה שלי והוא הבטיח לעזור לי להחזיר את בעלי. דריגבינוביה הורה לי והראה לי מה לעשות אז אני עוקב אחר כל ההוראות ועושה את מה שהוא ביקש ממני לעשות אחרי שלושה ימים הוא אמר לי שבעלי יתקשר אלי לפני שאני ישן באותו יום ומתנצל. ברגע שהוא סיפר לי הכל, בעלי התקשר אלי וביקש שאחזור אליו אחרי שש שנות גירושין. היום אני חולק את המסר הזה כי אני רוצה שהעולם יידע וזו עבודה טובה, ואני גם שמח מאוד להיות בהריון ולמי מכם שזקוקים לעזרה, בעיות בעבודה או קידום צרו קשר עם Drigbinovia עוד היום ופתרו את הבעיה שלכם כאן הוא דואר אלקטרוני: doctorigbinovia93@gmail.com או whatsapp לו בטלפון 2348144480768+ אני מבטיח לך שהבעיה שלך תיפתר
ALIZA ACHAZYAH אמר/ה…
הופרדתי מבעלי לפני שלוש שנים. לא הייתה שום תקשורת בינינו. המליצו לי על ידי משפחות וחברים לשחרר את השכחה מנישואין ולהמשיך הלאה בחיי. לא רציתי להתחתן עם מישהו אחר כי עמוק בפנים אני עדיין אוהב את בעלי. סבלתי כל כך מכאב ובלבול שקראתי המלצה ברשת על האופן שבו ד"ר אלבה איחד מחדש נישואים שבורים בעזרת כוחותיו הרוחניים. המשכתי לקרוא כל כך הרבה המלצות על איך שהוא עזר לשים סוף לגירושין ולהשיב את יקיריהם לשעבר של אנשים ואמונתי התחדשה. עלי לפנות מיד לד"ר אלאבה כעבור כמה דקות הוא ענה לי ונתן הוראות מה לעשות, לאחר שעמדתי בדרישה הנדרשת יומיים לאחר הטקס, הכישוף שינה את חיי סביב בעלי שלא לפנות אלי יותר מכך. שנתיים התקשרו אליי באמצע הלילה בבכי והתנצלו שזו עבודתם של השדים, אז אני עדיין נדהם מהנס הזה ולכן אני סולח לו. עכשיו הנישואים שלי עכשיו באיזון. טקס דרלבה עבד נהדר ונישואין חזקים מבעבר, ושום דבר לא יכול להפריד בינינו שוב. ביקרתי בכל כך הרבה אתרים שחיפשתי עזרה, זה היה חסר תקווה עד שהתחברתי עם דרלבה, האיש האמיתי שעזר לי להחלים את נישואי השבורים אם יש לך בעיה דומה בנישואיך, אתה רוצה שבעלך או אשתך יאהבו אותך שוב . , יש לך מישהו שאתה אוהב ואתה רוצה שהוא או היא יאהבו אותך בתמורה, יש לך אתגר בחיים שלך, תבנית הכישוף של ד"ר אלאבה היא הפיתרון והתשובה לבעיה שלך, whatsapp: +2349039885856, צרו איתו קשר עוד היום על ידי שליחת דוא"ל לכתובת dralaba3000@gmail.com אל תיתן לאף אחד לקחת ממך את בן / בת הזוג שלך

פוסטים פופולריים

שילוב יוגה בכיתה מקדמת

שילוב יוגה בכיתה מקדמת מאת בלינדה בן אטר-קוטלר דו"ח תצפית -  שילוב טכניקה יוגית בכיתה רקע : אני עובדת בכיתה מקדמת לתלמידים עם בעיות מורכבות, החל מבעיות תקשורת, ליקויי למידה ומוגבלויות פיזיות (קשיים /פיזיים מוטוריים משמעותיים) ; ובעיקר בולטות בעיות קשב ובעיות התנהגות והפרעות נפשיות. זאת על אף שאפיונים אילו אינם כלולים בהגדרת הכיתה, שכן על פי משרד החינוך הגדרת הכיתה הינה: " ליקויי למידה" – וכל שאר הבעיות על פי המשרד "משניות"  (לא מעניינות/לא רלוונטיות).... הכיתה מונה 13 תלמדים. 4 בנות ו 9 בנים. מכיתות א' ב'. כיתה מקדמת יחידה בבית הספר כשיש עוד 15 כיתות "רגילות". הרקע לכיתה משמעותי בהקשר לשיקול הכנסת תרגול יוגה לכיתתי, בהתחשב בבעיות המגוונות של התלמידים. למרות הדילמה עלי להדגיש שסומכת על עצמי (כאדם שנחשבת "פריקית שליטה") ולא חוששת כלל שהתלמידים יצאו מאיפוס או לחלופין שתרגול יוגה יכול להשפיע לרעה. להיפך, פתוחה לניסיונות ושילוב טכניקות ושיטות מגוונות. הקדמה : כל בוקר בכיתתי אני דוגלת בפתיח וסטינג קבוע

חינוך לפיתוח מודעות ורגישות למצוקתם של אחרים באמצעות הטמעת הערכים ההומניסטיים של היוגה

אנו מזדעזעים למשמע עוולות המתרחשות רחוק מאתנו, אבל עוולות המתקיימות מתחת לאף כמו אינן מעוררות דבר. יש לנו יכולת מופלאה להפוך ל"לא אישי" את הקשה הקרוב ובכך כאילו להעלימו. נאמנים לתרבות הריאליטי וההקצנה הפסיכולוגית, אנחנו מזועזעים מאירוע גדול שקרה, ממשהו חזק, שיש בו שפע של דם, צבע ודמעות, אבל את העוולות היומיומיות המתרחשות אצלנו קרוב איננו מזכים אפילו במבט קצר. הצורך לכבס ולנקות את המצפון שחש במצוקה מובילנו שוב ושוב לפעולות מוחצנות ומיוחצנות של עזרה ונתינה אבל הללו אינן כרוכות בוויתור משמעותי ובשל כך גם השפעתן מינורית וחיוורת. רבים מכורים לתנועה, נעים ממנעד רגשי גבוה למנעד רגשי גבוה יותר וכל מה שקורה בעצימות נמוכה יותר כמו לא נוגע. הסירוב להבין שמשהו לקוי מאד קיים באורח חיים שהשגיות, תועלתנות, חומרנות וציניות שורה בו, לוקח אותנו למחוזות רחוקים ובלבד שנפנה מעצמנו את הצורך להסתכל קרוב ולהתמודד. למעשה, איננו סבורים שיש קשר בין הדברים, בין הערכים הבולטים המנחים אותנו לבין אלימות, סבל, חולי, עוני ובושה. נראה שזו גזרת גורל, אבל היכולת לשנות ולהשפיע היא גדולה יותר ממה

איך עושים יוגה כדי לשפר את איכות החיים ואת מצב הבריאות? יוגה היא ממש לא עוד סוג של פעילות גופנית כי אם גישה הוליסטית ופילוסופיה יישומית

היוגה המודרנית משתמשת בגוף כאמצעי ומציעה לתלמידים לגשת ולהתמודד על המזרון, ללמוד ולתרגל סדרה של תנועות גופניות המשלבות בדרך כלל גם נשימה, הרפיה וניקוי. ההנחה היא שביצוע נשנה של הטכניקות הגופניות יחולל שינוי שיהפוך את הגוף לנשגב יותר ולפיכך קרוב יותר אל המהות. אולם, ביוגה סוטרות של פטאנג'לי, שהוא מבחינות רבות אגד של טכניקות ושיטות להשגת מצב של יוגה, הדגש הוא דווקא על אימון פנימי והשימוש שעושים בטקסט זה מורי יוגה הממוקדים בעבודה עם הגוף הוא שימוש השלכתי וכמעט ספרותי אותו קל יחסית לעשות מעצם טבען המתומצת והרב משמעי של הסוטרות. אימון פסיכו מנטאלי והתנהגותי, בחירה מאומצת במתווה לשינוי עצמי, הוא סוג מקביל, משלים או אחר של אימון אותו ניתן לבצע  ובמסגרתו מוצעות טכניקות רבות ומגוונות להשפעה על האישיות. הסטודיו בו מתבצע אימון זה אינו חלל מעוצב ומאורגן כי אם מרחב החיים הרגילים והשגרתיים, המעבדה המושלמת ללימוד, שיפור, התקדמות והצלחה. מבין הטכניקות היוגיות לאימון פסיכו-מנטאלי: החלטה ובחירה לפתח גישה יוגית לחיים בסיוע מאמץ מתמשך, ממוקד ויציב.    יסודות מרכזיים של הגישה ה

יוגה נגד חומרנות

האם נאפשר לחומרנות להשתלט עלינו לחלוטין? מאת ד"ר ג'איידבה יוגנדרה כסף מניע את העולם או כפי שמצוין בסנסקריט:  Sarve Gunah Kancam Asrayante , כל הדברים הטובים טמונים בזהב. זהו מטריאליזם צרוף ואנחנו כולנו תוצריו. אלה המכחישים כסף הם אלו שזקוקים לו יותר מכל כדי לדבר נגדו – ומספיק להתבונן על חיי הפאר וההדר של רבים מאנשי הדת והרוח. אנו קשורים אל העולם הזה של רושם, תדמית ואופורטוניזם ומתרחקים מהחוט הדק המבדיל בין דתיות, רוחניות לחומרנות. להיות מחויבים למציאות ולחיים תוך מודעות ורגישות, זה לא נושא מרתק ומעניין במיוחד. בעוד שזה קשה מאוד לוותר על עושר וממון וכל מה שהללו מביאים, אנו יכולים לכל הפחות להתנסות בהפחתת הצרכים בכמה תחומים , צעד שיסייע לנו בהמשך להקטין את ההשתלטות החומרית עלינו. למשל: לוותר מדי פעם (אך באופן קבוע) על מעט מהתענוגות החומריות להן אנו רגילים,  לא לדבר למשך שעה פעם בשבוע או לא לאכול משהו מאד טעים מדי פעם או לא לכעוס למשך יותר מחמש דקות או לא לרכוש חפצים שאין לנו צורך בהם או לנסות ולבצע פעולות שבהן התוצר האינטרסנטי שלנו הוא המופחת ביותר.