דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך נובמבר, 2017

דרך גנדי

מהטמה גנדי רלוונטי ואקטואלי מתמיד לחיינו המודרניים. זה הזמן להקשיב לו שנים לאחר שנרצח ע"י מתנקש בן עמו ממשיך מהטמה גנדי לדבר אל ליבם של תושבי ארצו ואורחיה. כבר עם הנחיתה בדלהי בולטת נוכחותו של אבי האומה המביט אליך מפלקט ממשלתי , מפרסומת חוצות לחברה מסחרית או משלט חוצות לבית קפה שיקי חדש . מבעד לשטרות ומטבעות הרופי מתבונן בך ספק נוזף המהטמה, שראה עצמו סוציאליסט והקים אשרמים שניסו להתמודד עם התלות בצריכה ובתיעוש באמצעות חינוך ועידוד של ייצור עצמי . כזו היא הודו, מלאת ניגודים בסיסיים וראשוניים, מאגדת חומר ורוח תחת עטיפה צבעונית אחת וכולה זועקת נראות, המנוגדת כל-כך לחדוות הפרטיות המערבית . וכזה היה  גנדי; צנוע ופומפוזי, מבריק ומשונה, אוהב אדם ושוחר התבודדות, מעשי ורחפן, נחוש ומבולבל, מתריס וממלכתי, איש של העולם והודי לאומי, מקדם ומעכב . כמי שלא ראה הבדל רב בין הפרטי לכללי, בין אורחותיו של האדם לבין אמונותיו, בין התנהלותו לבין יכולת השפעתו, שטען שהרוחניות מתבטאת  בהלכות היומיום ושהטיף להיות השינוי שאתה רוצה לראות בעולם - מבטאת הביוגרפיה שלו כמו גם אישיותו, את הקונפליקט ה

בטוח שבריאות?

 אופציית ההימנעות מהשקעה בבריאות היא לגיטימית כמו הבחירה בה     מהחוויות המשחררות ומרחיבות החופש היא הבחירה לצמצם את ההאחזות בחיים עצמם. אביניוושה (Abhinivesha) , הקלישה (גורם אי נחת/סבל) החמישית מציינת את ההתנגדות לשינוי ואת ההצמדות הקשיחה לחיים כמו גם את פחד המוות כמחולל אי נחת משמעותי. כולנו בני אנוש ובוודאות מוחלטת נסיים את חיינו לכל המאוחר סביב גיל מאה ובדרך נחווה השתנות, התבגרות, חולי, הזדקנות ובלייה. זוהי המציאות ובכל זאת אנו מנסים להתמקח ולהלחם בה. העליה הסטטיסטית המשמעותית בתוחלת החיים יחד עם השיפור בטכנולוגיות הרפואיות ובתפיסת העצמי המודרני תורמת רבות לכמיהותינו האנושיות והטבעיות לחיים שופעי בריאות, נעדרי מחלה, קושי ומוגבלות אולם ככל הצמדות והשתוקקות עזה גם תאוות הבריאות זקוקה לאידאולוגיה נוקשה כמניע; בהלך רוח כיסופי זה טמון זרע הסבל. נטייה אובססיבית, עשייה השוכחת לא אחת את חדוות החיים עצמם, בריאותנות קיצונית , פעילות גופנית קדחתנית, הקפדה תזונתית מדוקדקת וכדומה הם מהביטויים לכך. בריאות היא ערך מרכזי אך מי אמר שחייבים לבחור בה תמיד? חיים שיש בהם אפור שאינו

הרהורים על אינטגרציה פנימית

מאת לילה קמחי כמה הרהורים על אינטגרציה פנימית, ברווזונים מכוערים ולהיות אמיתיים. ״משפחה יצאה למסעדה לארוחת ערב. כשהגיעה המלצרית, ההורים מסרו את הזמנתם. מיד, ביתם בת החמש הגבירה את קולה ומסרה את ההזמנה שלה: ״אני אקח נקניקיה, צ׳יפס וקולה״. ״ממש לא״, התערב האבא, וכשהוא מסתובב אל המלצרית אמר - ״בשבילה קציצות, פירה וחלב״. כשהיא מסתכלת על הילדה בחיוך אמרה המלצרית: ״אז מה תרצי על הנקניקיה, מותק?״ כשהיא עזבה, המשפחה ישבה בשקט המומה. כמה רגעים אחר כך, הילדה הקטנה, עיניה נוצצות, אמרה: ״היא חושבת שאני אמיתית״. (מתוך - Radical Acceptence של טארה בראך. תרגום שלי). הסיפור הזה הוא מכמיר לב ידוע. ולמה בעצם? אולי כי רובינו יכולים להזדהות איתו. גם טארה בראך כותבת שאמה שלה אמרה לה - ״הסיפור הזה נכתב עלי!״ ילדים גדלים בתוך מבנים שבהם יחסי הכוחות לא מאוזנים, זה ברור, אבל גם פעמים רבות לא הוגנים - המבוגרים הם החזקים, הילדים - החלשים. פעמים רבות הילדים נרמסים תחת אוטוריטה חזקה ו״יודעת מה טוב לילד״ והאמתלה היא ״לטובת הילד״. האמנם? מה קורה שנולדת ילדה שהיא ״ברווזון מכוער״ לתוך להקה של ברווזים? קו