דילוג לתוכן הראשי

הרהורים על אינטגרציה פנימית

מאת לילה קמחי


כמה הרהורים על אינטגרציה פנימית, ברווזונים מכוערים ולהיות אמיתיים.
״משפחה יצאה למסעדה לארוחת ערב. כשהגיעה המלצרית, ההורים מסרו את הזמנתם. מיד, ביתם בת החמש הגבירה את קולה ומסרה את ההזמנה שלה: ״אני אקח נקניקיה, צ׳יפס וקולה״. ״ממש לא״, התערב האבא, וכשהוא מסתובב אל המלצרית אמר - ״בשבילה קציצות, פירה וחלב״. כשהיא מסתכלת על הילדה בחיוך אמרה המלצרית: ״אז מה תרצי על הנקניקיה, מותק?״ כשהיא עזבה, המשפחה ישבה בשקט המומה. כמה רגעים אחר כך, הילדה הקטנה, עיניה נוצצות, אמרה: ״היא חושבת שאני אמיתית״. (מתוך - Radical Acceptence של טארה בראך. תרגום שלי).
הסיפור הזה הוא מכמיר לב ידוע. ולמה בעצם? אולי כי רובינו יכולים להזדהות איתו. גם טארה בראך כותבת שאמה שלה אמרה לה - ״הסיפור הזה נכתב עלי!״ ילדים גדלים בתוך מבנים שבהם יחסי הכוחות לא מאוזנים, זה ברור, אבל גם פעמים רבות לא הוגנים - המבוגרים הם החזקים, הילדים - החלשים. פעמים רבות הילדים נרמסים תחת אוטוריטה חזקה ו״יודעת מה טוב לילד״ והאמתלה היא ״לטובת הילד״.
האמנם? מה קורה שנולדת ילדה שהיא ״ברווזון מכוער״ לתוך להקה של ברווזים? קודם כל היא מאמינה בכל ליבה שמשהו עמוק דפוק או חסר בה. פעמים רבות מה שקורה הוא נסיון של הברווזים לקצוץ את כנפי הברבור המשונות שצומחות לגוזל, לנסות לתבנת אותו ולמעוך אותו כדי שיהיה אחרת, יותר נוח ללהקה, פחות משונה. ״ילד טוב״ מה שנקרא. יש אינספור דרכים לנסות לשנות מישהו אחר, אבל המשותף לכולן הוא שכשהדבר נעשה בכפייה, הן ינתקו ויפצלו אותנו ממהותנו האמיתית, והכאב של ההתרחקות מעצמנו עשוי לבעור בנו כל חיינו.
״המסע הרוחני הוא מסע שאף פעם לא נגמר, ממי שנדמה שאנחנו, אל מי שאנחנו באמת״ אמר רמאנה מהרשי, המורה הגדול. המסע הזה מחייב אותנו למצוא מחדש את הלהקה שלנו, למי ולמה אנחנו משתייכים באמת, ועוזר לנו להזכר במי אנחנו באמת.
למעשה, כל הסיפור הוא ״להיות אמיתיים״. באנגלית - Realized או - Becoming Real. ויש לזה כמובן משמעויות נרחבות. אדם אמיתי הוא איש/אישה מוגשמת בעולם. חופשיה להיות היא במלואה. המבט של האחרים עלינו בתקופות בהם אנחנו רכים ופגיעים הוא קריטי, אבל, החדשות הטובות הן שאף פעם לא מאוחר. אפשר להתעורר, להתנער ממה שדבק בנו ולא מתאים, להשתחרר ממבנים צרים ומצרים, כדי לפרוח את מי שאנחנו בעולם ולתת את המתנות שלנו.
בתרפיית הגשטאלט מדברים על Unfinished business - ארועי חיים ״גונבי אנרגיה״ שלא פתרנו משלל סיבות, והם משפיעים את השפעתם עלינו גם לאחר שנים רבות.
לפעמים הדרך הקצרה ביותר בין שתי הנקודות שאנחנו, היא לדבר. עצם הביטוי של מה שקרה תורם ישירות ובדרך כלל בעיקר בעקיפין, לתהליך הריפוי והאינטגרציה, שכל כך חשובים כדי להפוך להיות א/נשים שלמים בעולם.
למען הבריאות הנפשית בהקשר הזה, במיוחד אם אתם הורים (המקצוע הקשה ביותר בעולם, לא?) ואולי מרגישים אשמים על איך שגידלתם או אתם מגדלים את ילדיכם, כדאי להזכר גם כאן בהבדל שבין אשמה ובין חרטה. לפי התפיסה הבודהיסטית, האשמה מתייחסת למי שביצע את הפעולה. כלומר - לעושה, ואין בה הרבה טעם או תבונה, אלא רדיפת סחור סחור אחרי עצמנו. החרטה - מתייחסת למעשה עצמו, שהוא העיקר. את המעשה הפוגע נרצה לעצור, לשנות, את האדם הפוגע - נרצה להבין. הבנה ואהבה לא שונות גם כאן. הן הדרך שלנו להתמרת הכאב, והן גם משחררות אותנו לפעולה מיטיבה בעולם, כזו שעוצרת את הפעולה הפוגעת. זה נכון במישור המשפחתי, וזה נכון במישורים האחרים - בבין-אישי, בין עמים ובין ארצות. זוהי משמעותה של סליחה במובן העמוק ביותר - לא להוציא אף אחד מהלב שלנו, לא משנה מה עשה או עשתה, וזה כולל אותנו עצמנו. אבל חשוב לתת את הדעת, לדבר את מה שקרה או קורה, להוציא לאור את המעשים, על מנת לעצור אותם או על מנת שלא ימשיכו לחזור על עצמם, בין אם בפועל ובין אם בצורות נסתרות, בעומק שלנו, גם אחרי שבגרנו מזמן.
אמנות החיים מבקשת מאיתנו להפסיק להאשים או להרגיש אשמים, ובמקום זאת להיות בשדה של חרטה. כאב החרטה מחבר אתנו להכרה בכאבו של הזולת שנפגע. כאשר אנחנו מכירים בכאב שנגרם ומתחרטים חרטה כנה ואמיתית זה יכול למנוע את השנות הפעולה הפוגעת, ולתרום ליצירת מרחב ואקלים בטוח עבור כולנו.
ומשפט יפיפה אחרון לסיום.
A morning offering: "May my mind come alive today to the invisible geography that invites me to new frontiers, to break the dead shell of yesterday's, to risk being disturbed and changed."
John O'Donohue.

תגובות

פוסטים פופולריים

שילוב יוגה בכיתה מקדמת

שילוב יוגה בכיתה מקדמת מאת בלינדה בן אטר-קוטלר דו"ח תצפית -  שילוב טכניקה יוגית בכיתה רקע : אני עובדת בכיתה מקדמת לתלמידים עם בעיות מורכבות, החל מבעיות תקשורת, ליקויי למידה ומוגבלויות פיזיות (קשיים /פיזיים מוטוריים משמעותיים) ; ובעיקר בולטות בעיות קשב ובעיות התנהגות והפרעות נפשיות. זאת על אף שאפיונים אילו אינם כלולים בהגדרת הכיתה, שכן על פי משרד החינוך הגדרת הכיתה הינה: " ליקויי למידה" – וכל שאר הבעיות על פי המשרד "משניות"  (לא מעניינות/לא רלוונטיות).... הכיתה מונה 13 תלמדים. 4 בנות ו 9 בנים. מכיתות א' ב'. כיתה מקדמת יחידה בבית הספר כשיש עוד 15 כיתות "רגילות". הרקע לכיתה משמעותי בהקשר לשיקול הכנסת תרגול יוגה לכיתתי, בהתחשב בבעיות המגוונות של התלמידים. למרות הדילמה עלי להדגיש שסומכת על עצמי (כאדם שנחשבת "פריקית שליטה") ולא חוששת כלל שהתלמידים יצאו מאיפוס או לחלופין שתרגול יוגה יכול להשפיע לרעה. להיפך, פתוחה לניסיונות ושילוב טכניקות ושיטות מגוונות. הקדמה : כל בוקר בכיתתי אני דוגלת בפתיח וסטינג קבוע

האומנות והתרפיה של יוגה על כיסא

אימון גוף נפש מונגש שמתאים לכולם נעמעם את האור. נסגור את הנייד. נשב על כיסא, הגב ישר וצמוד למשענת. הראש מורם מעט. כתפיים רפויות, צוואר רפוי, הגב רפוי. כל הגוף רפוי ושקט. חבר שלי נהג לתרגל יוגה. לאחר שחלה שוב אינו יכול לבצע עם גופו את אשר ביצע בעבר. האם הסתיים הקשר שלו עם היוגה? האם דווקא כעת כשהוא נזקק למלוא הסיוע שדרך היוגה יכולה להושיט, אין הוא יכול עוד לחוות חווית יוגה? למעשה, אם יפנה אל המקומות בהם מלמדים יוגה באזור מגוריו, לא ימצא קבוצת תרגול בה יוכל להשתלב. אנשים בעלי קושי תפקודי ומגבלה גופנית חווים בחייהם מידה רבה של כאב, מצוקה, פחד ודאגה אך אינם חושבים לפנות לעולם היוגה, הנתפס כעולמם של הצעירים החתיכים והגמישים.   זאת למרות שהיוגה כגישה, כאורח חיים, כפילוסופיה יישומית וכתרכיב ממוקד של תרגילי גוף ונשימה עשויה להוות תרפיה אינטגרטיבית משמעותית עבורם, בהיותה ממוקדת בהפחתת סבל תוך הצעתה של פרקטיקה התערבותית בהירה ונוחה לביצוע. אנשים המתמודדים מחלות מאיימות חיים ; סרטן, מחלות לב וריאה כרוניות, איידס, מחלות נירולוגיות מתקדמות (טרשת נפוצה, פרקינסון, ניוון שרירי ועוד),

חינוך לפיתוח מודעות ורגישות למצוקתם של אחרים באמצעות הטמעת הערכים ההומניסטיים של היוגה

אנו מזדעזעים למשמע עוולות המתרחשות רחוק מאתנו, אבל עוולות המתקיימות מתחת לאף כמו אינן מעוררות דבר. יש לנו יכולת מופלאה להפוך ל"לא אישי" את הקשה הקרוב ובכך כאילו להעלימו. נאמנים לתרבות הריאליטי וההקצנה הפסיכולוגית, אנחנו מזועזעים מאירוע גדול שקרה, ממשהו חזק, שיש בו שפע של דם, צבע ודמעות, אבל את העוולות היומיומיות המתרחשות אצלנו קרוב איננו מזכים אפילו במבט קצר. הצורך לכבס ולנקות את המצפון שחש במצוקה מובילנו שוב ושוב לפעולות מוחצנות ומיוחצנות של עזרה ונתינה אבל הללו אינן כרוכות בוויתור משמעותי ובשל כך גם השפעתן מינורית וחיוורת. רבים מכורים לתנועה, נעים ממנעד רגשי גבוה למנעד רגשי גבוה יותר וכל מה שקורה בעצימות נמוכה יותר כמו לא נוגע. הסירוב להבין שמשהו לקוי מאד קיים באורח חיים שהשגיות, תועלתנות, חומרנות וציניות שורה בו, לוקח אותנו למחוזות רחוקים ובלבד שנפנה מעצמנו את הצורך להסתכל קרוב ולהתמודד. למעשה, איננו סבורים שיש קשר בין הדברים, בין הערכים הבולטים המנחים אותנו לבין אלימות, סבל, חולי, עוני ובושה. נראה שזו גזרת גורל, אבל היכולת לשנות ולהשפיע היא גדולה יותר ממה

האימון הגופני ביוגה: סיכויים, סיכונים ואכזבות. מה שחשוב לדעת לפני ובזמן שיעור היוגה

במה יכול אימון היוגה לסייע, ממה יש להיזהר וממי כדאי להתרחק? היוגה הפכה בעשורים האחרונים לפופולרית בעולם כולו, מחיפה ועד מומביי, מניו-יורק ועד טהראן, מברלין ועד באקו, בכל עיר קטנה או גדולה אפשר לקחת שיעור יוגה ולמצוא לא מעט מורים בתחום. העובדה כי יוגה הינה אימון פתוח הנעדר בסיס ידע מקצועי מוגדר ומוסמך מסכן לא אחת את התלמידים המבקשים ללמוד והמסתמכים על הוראתם של מורים חובבניים, פזיזים ולעיתים אף לא הגונים. ובעניין זה ראויה במיוחד לציטוט אמירתו של  החוקר והכימאי ההודי, אי.קיי. טיימני  שכתב על העירפול הכרוך ביוגה: "אין נושא דומה הכרוך באופן רב כלכך במסתורין, עליו כל אדם יכול לכתוב ככל העולה על רוחו בלא כל סיכון שייטען כלפיו שהוא טועה". הכתב המדעי של הניו יורק טיימס, ויליאם גיי. ברוד , מתרגל יוגה ותיק בעצמו, פרסם לפני מספר שנים קובץ מאמרים בספר שפירסם והמאגד את יתרונותיה, חסרונותיה, אפשרויותיה וסיכוניה של היוגה         (The Science of Yoga, The Risks and the Rewards, Simon&Schuster, NY 2012). מחקרים מודרניים מהעשורים האחרונים מצביעים על מאפייניה ו יתרונותיה של ה