הדהרמה היוגית, כפילוסופיה יישומית פלורליסטית, רבת קולות ומבעים, מבקשת ללמד אותנו, באמצעים שונים ומגוונים, להתבונן על עצמנו ועל עולמנו כאילו ישבנו על קצהו של קרחון גבוה ממנו אפשר לראות את ההתרחשויות פרוסות לפנינו תוך שאנו נמצאים במרחק בטוח מהן.
המרווח מאפשר לנו התבוננות אמיתית, אמיצה וכנה עד כמה שניתן באירועים המאכלסים את העמק שממול, הוא החיים שלנו בפרט והעולם הניבט מבעד לעינינו בכלל.
אנו מגבשים את תפיסת המציאות שלנו מתוך עצמנו, אישיותנו באמצעות התודעה והאינטלקט משפיעה כאופטומטריסטית מומחית על גוון העדשות שדרכן אנו צופים, היא היוצרת את סיפור החיים, את ההבנות שלנו ואת הפילוסופיה האישית עמה אנו מסתובבים, חיים את חיינו ופעילים בין אנשים.
כשאנו על הקרחון קל יותר להבחין בין “שלי” ל”לא שלי”, בין צבע פרשני וזווית אישית שאנו נותנים לדברים לבין הדברים כפי שהנם. על הקרחון המרוחק דיו מהכאבים, הסכנות, הדאגות והתסכולים כמו גם מהשמחות, השאיפות, מוקדי העונג, ההצלחה ושביעות הרצון, אנחנו מספיק אמיצים כדי לפגוש את המרכיבים מהם אנו עשויים: זיכרונות מודעים, פחות מודעים ומודחקים, חוויות צרובות, התנסויות עבר, השפעות חיצוניות, התניות חברתיות וטקסטורה-כימיה, חלקה תורשתית, ייחודית.
כשאנו על קרחון נוח יותר בדרך כלל לבצע אנליזה עצמית, להבחין וללמוד, לחבק את מי ומה שמהווה אותי ועם זאת להבחין בצבע הייחודי שכל אדם, אירוע, חוויה וקשר משמעותי מספיק העניקו לי ולדעת להכיר בכך ולהודות על אשר קיבלתי ולמדתי למרות ובשל הקשיים והאתגרים. ההתבוננות מעניקה הזדמנות להבנה, עיבוד וקבלה מסויימת, מסע שאנו עורכים עם עצמנו ובדרך כלל בסיועם של אחרים, בין אם במפורש או במשתמע.
זהו תהליך מתמשך המתקיים כל עוד נשמה באפנו אך כזה שיש לו תוצאות המורגשות היטב כמעט מהרגע הראשון שבו קיבלנו את ההחלטה הלא פשוטה, להתמיד לבקש ולדעת, לא לחשוש מהניכר כמו גם מהמודחק, מהפנטזיה ומהסיוט. כשאנו על קרחון ומתבוננים על החיים שבהם אנו נוטלים חלק, פעילים ומעורבים בגוף ובנפש, נוכחים במלוא הווייתנו כל הזמן ובכל רגע, קל יותר להיות.
ההתבוננות מעניקה לנו מרחב של מרחק מנטאלי בינינו לבין המתרחש; דברים קורים בין אם אנו מבינים אותם לחלוטין ובין אם לאו ואין תמיד התאמה בין הרצון והמאמץ שלנו לבין מה שקורה בפועל.
היוגים סבורים שיש קשר בין פעולותינו בעבר לבין המתרחש אצלנו היום, אך זו הנחה שלא כל אחד אוחז בה וכמעורבים מתבוננים אנו יכולים רק להעריך תפיסה זו ולהתרשם ממידת החוקיות הקיימת בעולם. על הקרחון אנו לומדים על המאפיינים הייחודיים שלנו ועל אלו של אחרים, ידע המעניק לנו יכולת מסויימת לצפות ולהעריך את העומד להתרחש ואולי אף להימנע ממה שאנו מעריכים מראש שיגמר בעוגמת גוף ונפש, להכניס מימד של תכנון והערכה לחיינו רוויי ההפתעות והשינויים.
הישיבה על קרחון, אי היצמדות, היא לב האימון היוגי, היא שומרת עלינו מפני עוררות יתר אי הצמדות מחד יתר מאידך. אין זו בהכרח טכניקה ש”עושים” כי אם גישה הבאה מהלב ושאותה אנו מבקשים לחיות.
תגובות