המכון ליוגה - טל רביד

ד"ר גאיידבה יוגנדרה עמוק בתוכנו חבויה גישה לא בוגרת לאתגרים ולקשיים של החיים. לא תמיד אנו מצליחים להתבגר, להשתחרר מילדותנו ולעדן את הזיכרונות הרגשיים שלנו. אנו משתוקקים ומשתוקקים לאותה ההתייחסות ולאותה תשומת הלב אותה קבלנו בילדותנו. כשהיינו קטנים יותר הבקשות שלנו היו כפקודות עבור הקרובים לנו. קבלנו כל מה שרצינו, ההורים ובני המשפחה הסתובבו סביבנו. אולם הימים הללו של כוח בלתי מוגבל, עמדה והגשמת כל המאוויים – אינם קיימים יותר. כמבוגרים, אף אחד אינו מגשים את כל הרצונות והתשוקות הבלתי פוסקות שלנו. אף אחד אינו מתייחס לפנטזיות ולחלומות שלנו. ההבנה הזו היא עצובה עבור רבים ולא תמיד קל להכיר בבגרותנו. יש שלעולם אינם מחלימים מתחושה זו של ייאוש והזנחה. העדר בשלות רגשית הינה מרכיב משמעותי בחלק מההתמודדויות המנטאליות והיא תורמת את חלקה להתפתחות מחלות פסיכו סומאטיות כמו אסטמה ואולקוס. הקושי הרגשי שלנו להסתגל הוא מאפיין אישיותי קבוע אצלנו ההופך חלק מהמחלות הגופניות לכרוניות. אנשים הנוטים למצבי רוח עשויים להיות תגובתיים מאד לנוכח גירויים חיצוניים והמצבים המנטאליים ה

מאת הנסג'י יוגנדרה (תרגום מאנגלית בהרשאת המחברת ע"י ט.ר. פורסם ב"יוגה ובריאות" ירחון היוגה אינסטיטיוט, מומביי, אוגוסט 2015) ביוגה סוטרות, פראנהימה מוזכרת כשלב הרביעי. השלבים הקודמים הם עידון מודע של הרגשות, משמוע של החיים ותמרון פיסי. הרגשות שלנו הם תחילתו ובמרכזו של היישום היוגי. ברגע שבו אתה רוגז, חרד, מתוח וכו' הדבר משפיע מיידית על כל ההוויה שלך, על האישיות שלך ובאופן טבעי גם על הנשימה. נשימה הינה פעולה בה אנו יכולים להתבונן. מערכת הנשימה היא המערכת הגופנית היחידה שיכולה לפעול באופן רצוני כמו גם באופן בלתי רצוני. בשל כך היוגים נתנו לה חשיבות מקסימאלית. אבל אם ננסה לשלוט בנשימה בלי לעבוד על הרגשות, נתקל בבעיות ובקשיים. הפעולות שאנו מבצעים, העשייה שלנו היא גם חשובה. אם אדם נוהג לשבת זמן רב מול הטלוויזיה או כל מסך אחר, אבוד במחשבותיו, גם נשימתו לא תהיה רגועה. הוא אמנם ינשום פנימה חמצן אבל היות והזרימה בגוף אינה טובה, לא כל תא בגופו יקבל את מידת החמצן הדרושה. היוגה אותה אנו מלמדים (ביוגה אינסטיטיוט מומביי הודו) אנו תמיד מלמדים אסנות ה

מאת: גיריש בהנדרי (פורסם בהינדוסטאן טיימס 27.8.2015 תורגם ע"י ט.ר) כשהייתי סטודנט שמעתי אנשים רבים מתדיינים ומשוחחים על המסרים והשעורים של הבהגווד גיטא. אחדים טענו שהיא מכוונת ליישום של דוקטרינת הקרמה יוגה. אולם אחרים לא הבינו זאת כך וסברו שהבהגווד גיטא הינה טקסט פילוסופי ומסמך רוחני. הם צטטו פרשנים והוגים שתמכו בעמדתם. מבולבל משפע השיחות האיזוטריות נגשתי אל המורה שלי לאנגלית, מר דניאל, שהתמחה בסנסקריט. הוא היה מורה נוקשה למדי אך במקביל הקפיד תמיד להיות ישיר והוגן; הוא יכול היה לקרוא טקסט, לבאר אותו ולדון בהיבטים השונים והמנוגדים המתפרשים והמשתמעים ממנו. ביראה נגשתי אליו ובקשתי ממנו שיסביר לי את המסר המרכזי של הבהגווד גיטא. הוא היישר  אלי מבט כמו לברר האם אני מתעניין מתוך סקרנות כנה, מתוך עניין אינטלקטואלי או מתוך רצון  להתפלמס ולהתווכח. אחרי שהבין ששאלתי היתה רצינית וכנה הוא השיב: "טקסט נשגב יכול להתפרש ולהיות מובן באופנים רבים. אך עבור איש רגיל, המסר הוא שאדם  צריך תמיד לעבוד. שאל את עצמך בכנות האם העבודה שאתה הולך לבצע היא טובה או רעה ותמיד תקבל את הת

שאלתי ידיד שפגשתי במהלך טיול על חוף ג'והו: האם אתה מתרגל יוגה? האם ההורים  שלך תרגלו ולימדו אותך? והוא השיב: "אנשים עניים אינם יכולים לחשוב על יוגה. אין  להם זמן. הם צריכים לעבוד." האם היוגה אפשרית רק לבעלי עניין אינטלקטואלי, ממון וזמן, לצעירים בריאים,  גמישים ועשירים? המעמיק בלימוד יישומי של יוגה אינו יכול שלא להבחין בנטייתה האנושית הרחבה,  החובקת כל, ואף כתבי היוגה הקלאסיים מדגישים במפורש היבטים שוויוניים והומאניים. הבהגווד גיטא (1) , שהיא מהטקסטים היוגים המכוננים והמשמעותיים, מציעה מתווה  לאימון יוגה שבליבו עשייה פעילה ומחייבת בעולם הרגיל וזאת ללא ציפייה לפירות  הפעולה ומגדירה את מי שפועל ברוח זו כנעלה יותר מזה המבלה את זמנו בלימוד  עיוני ובמדיטציה (ומן הסתם אף בביצוע שאר טכניקות היוגה). בכך מגדירה וממצבת הבהגווד גיטא את היוגה כתרבות סוציאלית, המתאימה עצמה  לצרכיו ולעולמו של האדם הפשוט, היכול להגיע למימוש אישיותי ורוחני בעודו נושא  בנטל שגרת היום רוח זו מעניקה השראה לאימון הפיסי ביוגה, שמתמחה בהעצמתו  ובעידודו של כל אדם בלא כל הבדל (2). היוגה הינה מצע למציא

(מתוך הספר "בין הנשימות - אפשרות של יוגה" מאת טל רביד בהוצאת מדף ליוגה חיפה יולי 2014) היוגה מפנימה את הביטויים החיצוניים של הדת - טקסים, תפילות, חגים ואירועים ומנסה למקד את המתרגל בטיפוחו של קשר פנימי עם הנשגבות. לפי היוגה "אלוהים" הינו טכניקה אפשרית, המיועדת עבור מי שיכול, רוצה ומסוגל להאמין. ואכן לרובנו קשה עם כך, במיוחד אם גדלנו בעולם חילוני. אולם ייתכן כי ויתור מראש על אמונה והתמסרות, כגישות המסייעות להרגיע את האישיות, היא בחירה המפחיתה את פוטנציאל ההקלה של היוגה, כמו גם מבטלת את אחת הרפואות היעילות שיש לעולם להציע. אמונה כשחרור והרפיה לאחר מאמץ ומיצוי היכולת: עשיתי את חלקי ועכשיו בסדר, אפשר לשבת, לנשום ולהירגע. הכול פתוח, ממשיך לנסות ולהשפיע אך יודע היכן אני מוגבל ומודע לכך שלא ברור אם אצליח - מה גם שמושג ההצלחה עשוי להשתנות ולהתגבש מחדש. יכול להיות שמשהו אחר יקרה? ייתכן שהדברים איכשהו יסתדרו ויתארגנו ואוכל להסתדר עם מה שיתהווה ויקרה. היכולת לפתח ולקיים בתוכנו מצב נפשי של התמסרות כמו גם קבלה של כל מה שאיננו יכולים להבין, להצדיק או להסביר

בעולם מרובה הגירויים ועתיר הפעולה בו אנו חיים, רגיעה, איזון ומיקוד הם צורך השעה. לדרך היוגה, שמקורה בתת-היבשת ההודית, יכולת אמתית לסייע בשיפור המיקוד והריכוז. ריכוז ומיקוד נחוצים לנו לא רק בכדי ללמוד ולרכוש מיומנויות אינטלקטואליות, אלא אף ואולי גם בעיקר בכדי שנוכל לתפקד כהלכה, מתוך שקט ושליטה עצמית. היכולת להישאר מאוזנים, למרות שהנסיבות עשויות להיות לא אחת מעוררות, מרגשות, מסעירות, מכעיסות או לא הוגנות לפי הבנתנו - היא מסוגלות הכרחית והמפתח לקיום סביר במסגרות האישיות, המשפחתיות, החברתיות והחינוכיות. למעשה, רובנו מכירים את החוקים ואת התאוריות והדרישות מאתנו מתנגנות בראש כל הזמן, אולם מיד כשנדלק גפרור שמפעיל אותנו ומצליח להסעיר, אנחנו מאבדים את הראש, יוצאים מהכלים וכך מתחיל מעגל של תגובה ותגובה שכנגד, שקשה אחר-כך לעצרו. מההיבט של מיתון תוקפנות ואלימות, ריכוז הוא היכולת להטמיע וברגע האמת להיזכר ולהיות מנותבים ע"י מה שמועיל לנו, במקום לתת לנסיבות, המתרחשות כל העת, להוציא אותנו מהאיזון. אולם כשאנו פועלים מתוך ריכוז, קל לנו יותר לתפקד, החיים מלחיצים פחות והתוצאות ממוקדות ותואמ