אימון רציף, יציב וקבוע הממוקד במה שאנו מבקשים לקיים בעולמנו הוא יסוד הכרחי להתפתחות והתקדמות. הוא כשלעצמו תכלית ומהווה עבורנו את המורה והמדריך היציב והרציני ביותר שבנמצא. למרות שהדגש על יחסי מורה-תלמיד הם ממאפייניה של התרבות הרוחנית, נדמה כי גם המורים הטובים והוותיקים ביותר אינם תולים בהם את מלוא יהבם, שהרי בני אדם ויהיו המתרגלים המנוסים ביותר הם בסך הכול בני אדם, נתונים לשיגעונותיהם ולהפכפכותם, מושפעים מן ההשתנות הבלתי פוסקת הנותנת בהם את אותותיה, כפופים לפגעי הזמן, לשיבושי המוח והדעת, להתניות הסביבה, לדחפים ולתשוקות, מונחים ומובלים רוב הזמן על ידי העניינים שמעסיקים אותם והאינטרסים שלהם. הפילוסוף היוגי פטנג’לי מהרישי מכנה את המורה האידיאלי, זה שאינו בנמצא בינינו בני האדם, אישוורה, שהינו נשמה מוגשמת, מנותקת לחלוטין מהוויות החומר, דוגמא ומופת, המורה של המורים, אב טיפוס ליוגי המושלם, זה שאינו נצמד לדבר, בלתי תלוי לחלוטין, איננו משתוקק לכלום, וחף לחלוטין מהמגרעות האנושיות. אולם עד שנמצא אותו – על מי נסמוך? אנו יכולים להשתדל ולמצוא מורים ומדריכים טובים, על סמך תחושות, המלצו
